|
|
עמוד:27
נפילת החרמון עדות שית מאת : דני יוסף בנובמבר 1999 נערך סיור ומפגש מורשת לחיילי בסיס המודיעין בחרמון . במפגש זה שחזר סמ"ר ( מיל ) דני יוסף , מפקד חולית האלינס בחרמון עם פרוץ מלחמת יום כיפור , את השעות האחרונות לפני שעת ה"ש" של מלחמה זו , ואת מה שחווה בעקבות נפילתו בשבי הסורי . " בפברואר 1 973 ביקשו ממני לעלות לחרמון על מנת להחליף את מי שפיקד על החוליה ולא רצה להיות יותר במקום . באותה תקופה המקום הכי גרוע לשרת ביחידה היה בחרמון . אני הייתי אז סגן מפקד החוליה במרחב שלמה ( באזור שארם אלשיח ' בסיני . ( המעבר ממרחב שלמה לחרמון היה אחד הדברים הקשים ביותר שעברו עלי בחיים . יום ה"ע" קצת לפני פרוץ המלחמה פתאום גיליתי כמה דברים , ממצאי אלינט , חריגים מאד . דברים שהיינו רגילים לראות במקום מסוים , פתאום נמצאו במקום אחר . אז החלה התחושה שמשהו לא בסדר . אנו מדווחים וכתגובה אומרים לנו : "חברה , אתם לא רציניים אין דבר כזה-תכוונו את האנטנה אצלכם " ! הם נתנו לנו הרגשה שהם לא מאמינים לדיווחים שלנו . שעת ה"ש" הגיעה שאלה בט"פ ( מכשיר הקשר ) מן המפקדה "האם אתם מופגזים ? עניתי להם "לא . " לא הספקתי להדפיס את ה " לא" והתחילה הפגזה . רציתי אז לומר להם ( למפקדה ) שכן , אבל כבר לא היה לנו קשר . הייתה הפגזה לפרק זמן מסוים , הפסקה ושוב הפגזה . בהפסקה שבי שתי ההפגזות הנחיתו הסורים שני הליקופטרים באזור הרכבל העליון . אז שמענו ירי "צפוף " של נשק קל , לא ידענו מה לעשות , מלחמה או לא מלחמה . אף אחד לא תדרך אותנו , איך מתנהגים בעת מלחמה . מה עושים עם העמדות , מה עושים עם החומר . משמידים או לא משמידים . במצב לא ברור כפי שהיינו , קשה למישהו לקחת אחריות . בשלב מסוים רצינו לצאת ולראות מה הולך שם . אז התברר לנו שחיילי הקומנדו הסורי זרקו רימונים דרך הפתחים וממקום אחר זרקו רימוני עשן . בשלב הזה , למעשה , החלה הפניקה וכל אחד הלך למקום אחר לתפוס מסתור בתוך המחילות . ישבנו בתוך המחילות צפופים , אחד ליד השני , ושמענו את הירי מאש נק " ל כל הלילה . משהו מדהים !!! כמובן אף אחד מאתנו לא ידע מה קורה בחוץ . היה לידינו איזה טלפון שדה ומפקד המוצב ביקש "אש על כוחותינו . " בשלב זה אלפרד ואני החלטנו , שאנו מוכרחים לצאת החוצה לראות מה קורה . נפילתו של אלפרד אלפרד ואני צעדנו כדי לצאת החוצה . אני הובלתי עד שהגענו לפתח . שמתי את היד על מנת לעזור לאלפרד לצאת , ויצאנו . היו שם תעלות בגובה מסוים כך שיכולנו להתקדם כפופים , מבלי שיראו אותנו . כל הזמן הזהרתי את אלפרד שהלך לפני , להוריך את הראש . אני זוכר שמישהו מאחורי אמר : "תראו מה זה ! מיליונים ! גם אני הרמתי את הראש לשנייה וראיתי מספר גדול מאד של חיילים סורים , כמו זבובים , יורים מכל כיוון . כל הזמן הערתי לאלפרד , שהלך לפני , שיוריד את הראש , ובשנייה שלא השגחתי עליו הוא חטף כדור בראש . בלי שום צעקה וללא כל סימן התכופף קדימה , נפל ומת . אחרי כמה דקות איציק שלום , מפקד החוליה אמר : " עדיף למות מאשר ליפול בשבי הסורים , לקח את הרובה שלו ואמר משהו כמו : "אם כבר , אני אקח עמי כמה סורים ; התרומם 1 ' 7 7 nm m צרורות בח"לים הסוריים , קיבל כדור בראש , נפל ומת גם הוא . בשלב זה החלטנו שאנו נכנעים . אחד החברה שלנו , אמיר מקיבוץ שובל , הוציא גופייה לבנה , הרים אותה למעלה על הנשק שלו . היריות באותו רגע פסקו . עלינו למעלה , הרמנו ידיים וכמו בסרטים ממש נכנענו . הסורים באו , קשרו לנו את הידיים לאחור , סידרו אותנו בשורה , רוקנו את כל מה שהיה עלינו בכיסים . לי היו משקפיים . אחד מהם הפיל אותם ושבר לי אותם . מה שבטוח בטוח !!! הם הצעידו אותנו לכיוון היציאה והתחלנו לצעוד בירידה מן ההר , לכיוון סוריה בתל . כשהגענו לכביש , עמדה משאית . הם זרקו אותנו לתוך המשאית , כמו שזורקים שקים , אחד על השני . הובילו אותנו לאיזה מבנה , שהתברר אחר כך שהיה איזה בית ספר . הושיבו אותנו באחת הכיתות בצורת חית . היינו , כמובן , כל הזמן עם כיסוי בעיניים ולא ידענו מה קורה עמנו . שם התחילו החקירות הראשונות . היינו כל הזמן במצב של ישיבה . מדי פעם היו נותנים לי אפשרות לישון . כמובן הכל בפקודה : ישנו על-פי פקודה אכלנו על-פי פקודה וכד . צריך לזכור שזה היה חודש אוקטובר והיה די קר שם , בלי שמיכה אריק שרון , מפקד אוגדה , עם חיים בר-לב , שמונה למפקד חזית הדרום . סימני שאלה בחזית הדרום ובחזית הצפון
|
|