ממדף הספריה

עמוד:15

ממדף הספריה סוגיות מוצנעות מהעבר & Company , 215 pp . no price stated Intelligence Officer Joshua Horesh , McFarland * Iraqi Jew in the Mossad : Memoir of an Israeli ותיקי קהילת המודיעין בישראל אינם ממהרים לפרסם את זכרונותיהם . אלה שהעזו והעלו על הכתב את קורותיהם , העמידו את כתב ידם למשפטה הקפדני של הצנזורה הצבאית , למרות שבמרבית המקרים נזהרו מלכתחילה מלחשוף את מה שלדעתם עדיין מסכן את ביטחון המדינה . יהושע חורש , יוצא חיל המודיעין והמוסד , חרג מהנורמה הזו , אולי כשל היותו היום אזרח אמריקאי , והוא חושף היבטים נעלמים בפעילות המודיעינית של ישראל בשנותיה הראשונות . מדובר כתחומים הרגישים של האזנה ופעילות בחו"ל , שרק לאחרונה החלו לעלות על פני השטח , במשורה , בספרות הזכרונות והמחקר , ושהרשויות עדיין מקפידות לסגור את המסמכים הארכיוניים אודותיהם . בזכותה של החריגה הזאת ראוי לקרוא את פרקי הספר המוקדשים למודיעין , הגם שהם מהווים פחות ממחציתו . חורש נולד בבגדד בשנת , 1920 ועזבה ערב מלחמת העולם השנייה להמשך לימודיו בביירות שבלבנון , שהייתה אז תחת המנדט הצרפתי . עם כיבושה של המדינה בידי הבריטים מידי שלטונות וישי כשנת , 1941 הוא הועסק על ידם כמתורגמן . לאחר מכן נשלח לאריתריאה , שנכבשה אז מידי האיטלקים ומילא תפקידים במינהל המקומי . משם הועבר למצרים ולבסוף הגיע לארץ ישראל , שבה נמנה עם סגל יחידת ביטחון שדה בריטית , ומתוכה סייע בהמצאת מסמכים וידיעות לשירות הידיעות ( ש"י ) של ארגון ההגנה . עם פרוץ מלחמת העצמאות הצטרף חורש רשמית למנגנון המודיעין והשתייך לצוות שהתחבר באופן סמוי לכבל טלפוני מרכזי שעבר בסמוך לכפר הנוער במקווה ישראל . משם צותת לתקשורת הטלפונית הערבית בין המרכז ביפו למפקדות אחרות בארץ . עם הקמת צה"ל הוא עבר לשרת כיחידת ההאזנה הצבאית , ש"מ , 2 שקלטה את תשדורות האלחוט של ערביי ארץ ישראל וצבאות ערב . הודות לשפה הערבית השגורה בפיו , פעל המחבר כאלחוטן ועד מהרה החל לפענח מברקים מוצפנים של הצבא המצרי , שאת שיטת שבירתם הוא מפרט כהרחבה . זהו לטעמי החלק המרתק ביותר בספר , שמוסיף נדבך נוסף לידע המצומצם של ההיסטוריונים אודות תרומתו של הסיגינט , signal intelligence ) מודיעין תקשורת ) למבצעי צה"ל במלחמת העצמאות ועל חלקו כהשגת מודיעין חיוני על עוצמת האויב , פריסתו וכוונותיו . הדבר אמור בעיקר במבצעי " יואב" ו"חורכ" ובקרבות נגד כיס פלוגיה , שבחזית הדרום . מעניין במיוחד סיפורה של ההאזנה למשלחות הערביות הדיפלומטיות בדיוני שביתת הנשק ברודוס כשנת , 1949 על ידי צוות שהתמקם בצמוד למשלחת הישראלית שם . לדברי חורש , הוא הצליח לפענח את השדרים המוצפנים שהוחלפו בין המשלחת המצרית למשרד החוץ בקהיר , אך איננו מפרט את תכניהם או את מידת השימוש שעשו בהם הנציגים הישראלים במהלך המשא ומתן . חורש , שהמשיך כשירותו גם אחרי המלחמה , מוסיף ומתאר בפרוטרוט כיצד שימש חיל האוויר המצרי יעד להאזנה בשנות החמישים וכיצד סייעו המאזינים לטייסי צה"ל ( כולל לעזר ויצמן ) להתחמק ממטוסי האויב בעת שחדרו מעבר לגבול לצלם את המערך המצרי כסיני . בתחילת שנות השישים עבר המחבר לשרת במוסד . לאחר תקופת הכשרה כמסתערב , נשלח לטורקיה ומאוחר יותר לאוסטריה , במגמה להתערות בקהילות הערביות שם בזהות בדויה של איש עסקים לבנוני , ולאתר מועמדים מתאימים שניתן יהיה לגייס כסוכנים למען ישראל . המאמצים המרובים שעשה להתקרב ליעדי הטיפול - שחלקם נידונו לכישלון מחמת הקשיים שנקרו כדרך - הם עדות נאמנה לשגרה המאפיינת את פעילותם של אנשי המודיעין בארצות נכר , בניגוד למתואר בעלילות המרתקות שברומני הריגול . בעוד שהתיאורים המקצועיים של הפעילות המודיעינית אמינים למדי , ואחדות מהפרשיות שהוא מתאר מגובות בחלקן בפרסומים אחרים ( כמו למשל גיוסו ועריקתו לישראל של טייס מיג 21 עיראקי על מטוסו בשנת , ( 1966 ניסיונו של המחבר להעטות על עצמו תהילה רחוק מלעורר אמון . לא רק שהוא מקפיד שלא לומר ולו מילה טובה אחת על חלקם של עמיתיו למשימה , אלא שסיפורו אף מותיר את הרושם כי לכאורה הצלחותיה של ש"מ , 2 בעיקר בתחום הקריפטולוגי , היו כולן פרי עמלו של וירטואוז אחד - המחבר . דווקא מניסיונם של אחרים - למשל , פענוח צפני ה"אניגמה" הגרמניים במלחמת העולם השנייה - נמצאנו למדים כי הישגים אלו כרוכים כעבודת צוות ובשיתוף פעולה . אך גם אם בפעולת יחיד עסקינן , תמוהה התעלמותו המוחלטת של חורש ממי שנמנה עם גדולי מפצחי הצפנים ככר במלחמת העצמאות , שאול שמאי . אבן נגף נוספת בפני הקורא היא תחושת הקיפוח הקיצונית של המחבר , העוברת כחוט השני לאורך הסיפור כולו . חורש הוא אדם ממורמר , המלין על אי קידומו במערכת הצבאית והביטחונית בשל מוצאו המזרחי , ומשוכנע כי לא תוגמל כראוי בהתאם למעלליו ולהישגיו . הספר רצוף בביטויי עוינות כלפי הנהגת המדינה האשכנזית בכלל וכלפי הממונים עליו בצה"ל ומפעיליו במוסד בפרט , שבשמות חלקם הוא נוקב , תוך הטחת ביקורת ארסית כלפיהם . מאחורי כל עץ ושיח הוא רואה ניסיונות להכשילו , לגזול את הישגיו , להמעיט בערכו ולהפר הבטחות שניתנו לו מצד אנשי מודיעין בעלי רמה מקצועית ירודה שעיקר מעייניהם הופנו לקידומם האישי , ושעסקו במאבקי כוח יותר מאשר בפעילות הייעודית . הגם שברור כי אנשי המודיעין , כמו גם החברה האנושית כולה , אינם נקיים מעוונות שכאלה , הטון הגורף שאותו הוא נוקט גורע עוד יותר מאמינותו . יתרה מזו , בעודו שם עצמו לנציג מובהק של העולים החדשים המקופחים , מעלים חורש את העובדה כי אחדים מעמיתיו , יוצאי עיראק , שאת שמותיהם הוא אכן מזכיר , לא רק שהצליחו והתקדמו בשורות המודיעין הצבאי , אלא שזכו להכרה רשמית כפועלם . כדוגמא אפשר להביא את אל"מ עזרא מני , שקיבל את פרס ישראל בזכות המילון הערבי-עברי שחיבר במהלך שירותו . למרות ההשוואה המתבקשת בין טינתו של חורש לבין עוינותם של אנשי המודיעין לשעבר ויקטור אוסטרובסקי וארי בן-מנשה , שלאחר עזיבתם את ישראל פירסמו את "זכרונותיהם" בחו"ל , רב השונה ביניהם מן המשותף . האחרונים ביקשו לנקום במערכת שפלטה אותם , ותרות מעטה דק של אמת הלעיטו את הקורא בליבה מסולפת ושקרית , שנועדה להוקיע את ישראל כרשעה ואת ארגוני המודיעין כבני עוולה . לעומתם , חורש שם מעייניו בסיפורו האישי , ואי הדיוקים שספרו לוקה בהם הם יותר פרי הגזמה , פירוש מעוות וחוסר ידע , מאשר כוונת זדון לסלף את האמת . אולם תהיה הסיבה אשר תהיה , הטייתו העמוקה הייתה לו לרועץ גם בפרקים הלא אישיים , המוקדשים לסיפור תולדות היישוב היהודי והמדינה בשנותיה הראשונות . הללו רחוקים מדיוק היסטורי , רדודים ומכוונים ככל הנראה לקורא ההדיוט הזר . הספר ערוך ברשלנות והיה יוצא נשכר לו ההוצאה הקפידה יותר על ליטוש סגנוני , השמטת פרקים טפלים ומחיקת חזרות מיותרות . חשיפת סוגיות מוצנעות מהעבר הרחוק מזמנת פתח לבחון באופן אמפירי אם אמנם נגרם נזק אמיתי לביטחון מבריחתם של סוסים היסטוריים מהאורווה . במרבית המקרים הוכח כי הנזק היה מזערי לכל היותר . ראוי לרשויות להקל בקשיים שהן עדיין עורמות על מחקר ההיסטוריה המודיעינית המוקדמת בישראל , ולהתיר את רסן החיסיון , גם אם באופן מבוקר ומדוד . לא רק שהביטחון לא ייפגע : המחקר והמורשת ייצאו נשכרים . יגאל שפי ד"ו יגאל שפי מלמד בתכנית לימודי ביטחון באוניברסיטת ת"א . המאמר התפרסם לראשונה בעתון הארץ במדור ספרים בתאריך 7 . 1 . 98 .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא