התקשורת ככלי במלחמה המודרנית

עמוד:13

אין גבול כזה . וכך גייסה מצרים את כל משאביה האפשריים , יזמה מלחמה על מנת להשיג לעצמה גכול-כן הגנה . צריך היה מלחמה קשה ועקובה מדם עבור שני הצדדים עד שיבינו שגבול מוסכם הוא יותר מוגן מגבול בן הגנה . איך הכנו אז את הקונספט של גבול בן הגנה ! איך אנו מבינים היום את המושג גבול ביטחון ! כמעניק ביטחון , או כמנציח את הסכסוך ! מבלי להיכנס למחלוקות אידיאולוגיות , אני מתרשם לאחרונה שאנו מבינים אותו במושגים מפרשים מיושנים עד לבלתי רלוונטיים . הקונספט המכונה " אזור ביטחון , " לדוגמה , הוא כה מורכב מסובך ומתוח משום שייעודו להעניק ביטחון לאזרחים מצד אחד , אך אזור הביטחון מנציח את הסכסוך מצד שני , ומצד שלישי הוא מעתיק את הבעייתיות מהפריפריה ומהגבול אל המרכז . שכן החיילים הנפגעים משתייכים גם למרכז , שהוא היוצר לחץ על הנהגות הפוליטיות והצבאיות הרבה יותר מהפריפריה . הנה כי כן , קונספט מסובך שאנו דנים בו בשטחיות " לצאת-או להשאר" "או-או . " דוגמה נוספת , מושגים כה ותיקים בביטחון הלאומי ובמבנה וארגון צה"ל למלחמה כמו "יכולת העמידה" ו"יכולת המחץ . " עד כה האסטרטגיה העליונה היתה מושתתת על יכולת העמידה שביטויה המעשי היתה נכונות המדינה והחברה הישראלית לעמוד בנטל המלחמות , בשירות המילואים הקשה , בגיוס קבוע של משאבים לאפשרות מלחמה , בהתשה של טרור ובאבירות לא מבוטלות . ואילו אל המלחמות , במובנן האופרטיבי , הבאנו לביטוי מירבי את יכולת המחץ שהתפרצה במלחמות קצרות שאת רובן הבאנו לכלל הכרעה צבאית מהירה , אבל התקשנו מאוד להבין מתי אנו מעמידים למבחן את "יכולת העמידה" ומתי את "יכולת המחץ" ואת יחסי הגומלין המורכבים שבין שתי היכולות וכך שחקנו בהתמדה את " יכולת העמידה" ולא הגדלנו את "יכולת המחץ' . מושגים נוספים ! האם באמת הבנו את הכינוי " תשתית המחבלים , " זו שכמעט כל יום אנו תוקפים אותה והיא לעולם לא נעלמת ! שמא התשתית מצויה במקום אחר והיא איננה מטרות פיזיות ואנו תוקפים בקושי רק את התוצאות הגלויות של התשתית ! או המושג הצעיר יחסית המכונה "הכוח פעל לפי הנהלים" המושמע בתקשורת והמסופק ע"י צה"ל אחרי התנגשות אלימה בצפון או ביו"ש , מושג המכסה ולא לטובה על מאבק , לעתים חריף מאוד בין הנורמות הצבאיות לנורמות האזרחיות , שאלה גם אלה מעוגנות בחוק . או קונספט נוסף שהתפתח כצה"ל אחרי "הסכמי אוסלו" וקהיר המכונה : "עימות אלים בתנאי הסדר" הנשמע כסתירה פנימית , אבל הוא הכרחי , משום שהמציאות מלמדת שעפי"ר הסדרי קבע עוברים דרך תקופת דמדומים בה מסגרת ההסדר והתהליך המעצב אותו מתקיימים עם המשך האלימות ואין שום אפשרות ל"או-או" ולכן המושג האמור מפורש לדפוסי ולאורח פעולה מבצעי והוא עוגן מושגי מפרש בפעילות הצבאית ביו"ש וברצועת עזה שאפילו החייל הפשוט מודע להגיון העומד מאחורי המושג . אני תוהה עד כמה הוא מובן כציבור , במפלגות הפוליטיות , בין חברי כנסת וחברי ממשלה . מעניין לבחון כיצד נעלם מהמפה המושגית שלנו המושג , "ביטחון הכלל , " " הביטחון הקולקטיבי" כפי שנהגנו לכנותו לטובת "הביטחון האישי , " מושג חדש יחסית שהופיע רשמית כקווי היסוד בממשלתו קצרת הימים של שמעון פרס וכיצד הקונספט "שלום בטוח" שהתחיל כסיסמת בחירות ב- , 1996 הפך למושג מפתח בביטחון הלאומי ואני תוהה עד כמה המושג הזה מבורר ועד כמה הוא pin כדירקטיבה למערכת הביטחון שממנה זו אמורה לגזור תפישות / מושגים אופרטיביים . אני מגיע למסקנה שבעבר הרחוק בעיות הביטחון והמלחמה של ישראל אפשר והיו קשות כמו אלה של היום או אפילו חמורות מהן , אבל הן היו פשוטות יחסית להבנה , גם לצמרות הפוליטיות והצבאיות וגם לציבור . אולם נראה שהבעיות בדור הנוכחי נעשו מורכבות יותר ומסובכות יותר להבנה , משום שהן מהוות מערכות קונפליקטעת מסובכות , כמעט כאוטיות ואי-אפשר להסביר ולהנחיל את מהותן לציבור הרחב , המשכיל יותר או המשכיל פחות באמצעות סיסמא , סמל , אייקון , ( IKON ) או כותרת ראשית , כפי שאפשר היה לעשות בעבר . הסוגייה של ההבנה החריפה משום שחלפו הזמנים שצמרות פוליטיות וצבאיות ישבו בחדרים סגורים דנו , קבעו והציבור קיבל . כיום , באמצעות התקשורת כמעט הכל פתוח ויותר מזה - הציבור עצמו משתתף בהתווית תפישות הביטחון . הוא עושה זאת באמצעות תנועות מחאה , באמצעות עימותים , לעתים אישיים עם צה"ל , באמצעות שינויי חקיקה בחוק שירות הביטחון שלא ניזומים ע"י צה"ל או משרד הביטחון ועוד . וכאן נכנסת לתמונה התקשורת , משום שהיא פלטפורמה נעה , הנושאת את ההמשגה של המושגים המפרשים בענייני הביטחון במובנם הרחב , לעיתים היא המייצרת אותם מעצבת את התכנים ואת הצורה ומגישה אותה לכל . תקשורת המונים המשפיעה עמוקות על התודעה שלנו , במאמציה הבלתי פוסקים להגיע אל כל אחד תופסת את ייעודה כמי שהופכת מצבים , תהליכים , סוגיות ומושגים מסובכים ומורכבים , לפשוטים , קצרים שאפשר למשש אותם , אחרת היא לא תגיע אל רוב הציבור ותאבד בדרך . " סינדרום הדקה וחצי" בטלויזיה ו600- המילים ברשימה כעיתון תחת כותרת קצרה ובולטת והקריטריונים "אשם-לא אשם " , " האם תתפטר-לא תתפטר , " בעזרתם מנסה המראיין לסכם כל ויכוח ודיון בתקשורת , הופכים שאלות קשות ומושגים טעונים לשטיחים , לרדודים וכמידה מרובה למקצינים , ספק אם מחכימים . הדומיננטיות של התקשורת העכשווית ומאפייניה שתארתי , סוחפים את כולנו לתוך זיקה דיאלקטית בה אנו כולנו הולכים ומעצבים הכנה רדודה ושטוחה של המציאות הביטחונית שבה אנו נתונים . המדינאים בחלקם הגדול , גם הם נגררים , מרצונם ובעל כורחם כאחד , לתוך מה שאני מעז לכנות "תרבות שטוחה חד-ערכית של ביטחון לאומי , " לתוך המשגה רדודה היכולה להישמע טוב ועוברת כקלות בתקשורת אל הפרט והציבור כולו אלא שתכניה דלים . התהייה היא - האם בדיאלקטיקה הזו הם לא פותרים את עצמם מהחובה לבחון כל הזמן את מערכת המושגים המפרשת שלהם שמא אינה רלוונטית יותר , שמא המציאות כבר השתנתה והם משקיעים המון אנרגיה להצדיק את שעבר זמנו ? ומכאן להונאה העצמית , אני חש יותר ויותר שאנו חיים עם מערכת מושגים מפרשים שיש בה חשש גדול להונאה עצמית , הונאה שהתקשורת , לאו דווקא מרצונה ומידיעתה , אלא מעצם מהותה ודפוסי פעולתה , משמשת לה פלטפורמה ואמצעי הגברה וכבר אמרתי שבהונאה קשה להבחין , על אחת כמה וכמה אם היא הונאה עצמית ! ההרצאה התקיימה במסגרת יום עיון בנושא : מודיעין הונאה ותקשורת באוניברסיטת בן גוריון . איננו רואים את הביטחון ואת הצבא כתחומי ידע , המחייבים עיסוק מחקרי ועיסוק ציבורי מתמיד התקשורת היא פלטפורמה נעה , הנושאת את ההמשגה של המושגים המפרשים בענייני הביטחון במובנם הרחב

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא