מן העיתונות הערבית

עמוד:39

מן   העיתונות   הערבית סא"ל   משה   לוי * אודות   סיום   הסכסוך   בין   הפלסטינים   לישראלים מאג'ד   כיאלי פרשן   וחוקר   פלסטיני   המתגורר   בדמשק ,   כותב   זה   שנים   בתחום   העימות   הישראלי-פלסטיני   ומפרסם   מאמרים ביומונים   ערביים   מובילים ,   כמו   "אל-שרק   אל-אווסט"   ו"אל-חיאת"   ובכתב   העת   הפלסטיני   היוקרתי   "דראסאת פלסטיניה . "   במאמר   זה   מנתח   כיאלי   את   העימות   הישראלי-פלסטיני   ומנסה   ליצור   משוואת   רווח-הפסד   לכל   אחד מהצדדים .   כיאלי   מתקשה   לקבוע   את   זהותו   המוחלטת   של   המנצח   והמפסיד ,   אך   גורס   כי   בשלו   התנאים   לרגיעה ולחידוש   המו"מ   המדיני היום ,   אולי   יותר   מאי   פעם ,   יש   אינדיקציות   וכוונות   רציניות שמאשרות   כי   שני   הצדדים ,   הפלסטיני   והישראלי ,   מנסים לשים   קץ   לארבע   שנות   עימותים   קשים   ועקובים   מדם   ולחדש שוב   את   המשא   ומתן   להשגת   הרגיעה   ולפתרון   הביניים ( המתבטא   בתכנית   "מפת   הדרכים , ( "   וייתכן   אף   כהכנה   למו"מ סביב   סוגיות   הקבע ,   שכוללות   את   ירושלים ,   הפליטים , ההתנחלויות ,   הגבולות   וסידורי   הביטחון . מה   שהופך   אפשרות   זו   לסבירה   הוא   בראש   ובראשונה   השינוי בהנהגת   שני   הצדדים ,   המתבטא   בהקמת   ממשלת   אחדות לאומית  ( ממפלגות   הליכוד   והעבודה   ואולי   גם   ש"ס   בעתיד ) ובניסיון   של   מחמוד   עבאס ,   הנשיא   הפלסטיני   החדש ,   להשרות אווירה   של   הזדמנות   למו"מ   בין   הצדדים .   שנית ,   הלחצים האמריקניים   בכיוון   זה   על   רקע   כישלון   הסידורים   האמריקניים בעיראק .   שלישית ,   השתכנעות   שני   הצדדים   שאין   הם   יכולים לכפות   תכתיבים   מדיניים   זה   על   זה   באמצעות   כוח   ואלימות . ניסיון   העבר   מלמד   שהישראלים ,   עם   כל   עליונותם   ושליטתם במישור   הצבאי ,   נכשלו   בהכנעת   הפלסטינים   ולא   הצליחו לשים   קץ   להתנגדותם ,   למרות   כל   אמצעי   הסגר ,   ההרס   וההרג שנקטו   נגדם .   כמו   כן   הפלסטינים ,   למרות   סבלם   והתקוממותם ואף   שהצליחו   לזעזע   את   ביטחון   ישראל   ויציבותה ,   לא   הצליחו לכפות   את   רצונם   על   ישראל   באמצעי   ההתנגדות   בלבד ,   בייחוד נוכח   התנאים   הבין-לאומיים   והערביים   הבלתי   הולמים . הנקודה   החשובה   היא   שתוצאת   מאבק   הדמים   וההרס   בין   שני הצדדים ,   תוצאה   טרגית   וריקה   מתוכן ,   מציפה   תהיות   על משמעות   עימותים   אלה   והשפעותיהם   על   שני   צדדי   העימות , ונראה   שהשאלה   המרכזית   שניתן   להעלות   בהזדמנות   זו   קשורה לזהותו   של   הצד   המנצח   או   המפסיד   בעימותים   אלה . ברור   שיש   קושי   גדול   בהגדרת   משמעות   הניצחון   וההפסד במאבק   מתמשך   ומסובך   כמו   המאבק   בין   הפלסטינים לישראלים ,   וליתר   דיוק   קשה   להגיע לתוצאה   מוחלטת   בנתונים   הנוכחיים . לדוגמה ,   הנתון   שקשור   למצב   הביטחוני ולאבידות   בנפש :   למרות   האבידות   הגדולות שנגרמו   לפלסטינים  ( כ75-   אלף   הרוגים , פצועים   ועצורים )  הרי   הם   הצליחו   להסב לישראל   אבידות   גדולות   -   כ 1 , 030-   הרוגים ואלפי   פצועים   -   יותר   מהיקף   הישראלים שנהרגו   במלחמות   ישראל   הקודמות , 1967 , 1956   :   מלחמת   ההתשה   ( 1968 / 9 )   ומלחמת לבנון   . ( 1982 )   כמו   כן ,   היקף   ההרוגים ( שנגרמו   לישראל   בעימות   הנוכחי )  גבוה מהאבידות   בנפש   באינתיפאדה   הראשונה ובמהלך   פעולות   ההתנגדות   הלבנונית , ( 2000-1982 )   ואף   יותר   מהיקפן   במאבק הפלסטיני   המזוין   כולו   בשנים   . 2000-1965 זאת ,   על   אף   הסגר   והמצב   הקשה   ששרויים בו   הפלסטינים   ולמרות   העליונות   הצבאית הישראלית   עליהם . מהזווית   המדינית   -   אין   ספק ,   ישראל הצליחה   להחליש   את   הישות   הפלסטינית , להטיל   מצור   על   הנהגתה   ולהתחמק מהתחייבויות   תהליך   ההסדר .   אולם   למרות כל   מה   שעשתה ,   לא   הצליחה   ישראל   לכפות את   תכתיביה   המדיניים   על   הפלסטינים ואף   לא   לקבל   לגיטימציה   להתנחלויות   או לגדר   ההפרדה .   אפילו   מועצת   הביטחון   -   בהחלטתה   מספר )  1397 משנת   -  ( 2002   הכירה ,   לראשונה   בתולדותיה ,   בזכותם של   הפלסטינים   להקים   מדינה   משלהם .   מעבר   לכך ,   הפלסטינים הצליחו ,   מתוך   סבלם   וקורבנותיהם ,   להציג   את   ישראל   כמדינה אימפריאליסטית   וגזענית   שמפעילה   כוח   כדי   לכפות   את שליטתה   על   עם   אחר ,   דבר   שגרם   לכרסום   מעמדה   ודמותה בקרב   ממשלות   ודעת   הקהל   בזירה   הבין-לאומית . עם   זה   כישלונה   של   ישראל   בכפיית   האג'נדה   המדינית והביטחונית   שלה   על   הפלסטינים   -   אין   משמעותו   שהובסה , אלא   שהפלסטינים   השכילו   לנצח   אותה .   ישראל   הצליחה ביסודיות   לעשות   בהם   הרג   והרס   ופגעה   בזכותם   להגדרה עצמית   והקמת   מדינתם  ( לפי   הבנות   ההסדר   שהיו   צפויות להתקבל   במאי   . ( 1999   ישראל   הצליחה   גם   לפגום   בלגיטימיות מאבקם   של   הפלסטינים   באמצעות   הכתמתו   בטרור . בסיכומו   של   דבר ,   במאבק   מסובך   ועמוק   כזה   אין   מנצחים במובן   המלא   והמוחלט   של   המילה .   אין   לדבר   אפילו   על   תיקו בעימות   שבו   שני   הצדדים   מתישים   את   יכולותיהם   ואמצעיהם . מה   שברור   הוא   שיש   כאן   מפסידים .   כאמור ,   יש   קושי   בהגדרת התבוסה   והניצחון   במאבק   הדמים   המתמשך   בין   הפלסטינים לישראלים ,   נוכח   הדם   וההרס   שבו   ונוכח   משמעות   הקיום , הזהות   וההיסטוריה   הטמונים   בו . התוצאה   הברורה   המשתקפת   כיום   היא   ששני   הצדדים   הניצים רחוקים   מהניצחון   או   מהתבוסה   במובן   המלא   של   המילה , משמע   יש   הפסד   ממשי   לשני   הצדדים   הנוגעים   בדבר ,   בלי לגעת   בהשפעותיו   על   כל   אחד   מהם .   ייתכן   שכאן   טמון   ההסבר למשמעות   החזרה   למצב   ששרר   לפני   ספטמבר   , 2000 קרי   -   המצב   שלפני   האינתיפאדה ,   למרות   כל   המים   שזרמו בנהר ! * ממנהלת   התיאום   והקישור   באזח"ע

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא