|
|
עמוד:27
נודע שאלי הוחזק רוב הזמן בבית הסוהר הצבאי שהיה במבצר צרפתי לשעבר , בקרבת נמל התעופה "אל-מזה , " מצפון-מזרח לדמשק . אלי היה כלוא בקומה השלישית והמתין , בלי תקווה , לגורלו . קצו של אלי הלך וקרב . הנהגת מפלגת הבעת' הסורית , שהתכנסה ב17- במאי 1965 בראשותו של הנשיא אמין אל-חאפז , קיבלה את גזר הדין שהוטל על אלי ואת ביצועו , עוד באותו הלילה . שותפים להחלטתו של הנשיא היו צלאח אל-ביטאר , ממנהיגי הבעת ; ' צלאח אל-דל'לי , אב בית הדין ; סלים חטום , אחד משופטיו והרמטכ"ל צלאח ג'דיד . משהופל הפור החלו העניינים להתגלגל במהירות . קרוב לשעה אחת לפנות בוקר , ביום שלישי 18 במאי , 1965 התעורר אלי בתאו למשמע חריקת דלתות הברזל . מולו ניצב קצין משטרה צבאית , שציווה עליו להתלבש ולהתלוות אליו . במשמר כבד הובל אל מפקדת תחנת המשטרה שבבניין אל-עאבד , מול כיכר אל-מרג'ה , כיכר התליות האהובה על שליטי דמשק . אל תחנת המשטרה זומנו שופטיו הצבאיים , צלמים ועיתונאים לסיקור האירוע וכן הרב אינדיבו , רב הקהילה היהודית של דמשק , כדי לערוך עם אלי את תפילת הווידוי האחרונה . בתשובה לשאלת אב בית הדין אם יש לו בקשה מיוחדת כלשהי , ביקש אלי נייר , כדי לכתוב את צוואתו לאשתו נדיה ולשלושת ילדיו . הנה , ברגעי חייו האחרונים , היה ממוקד אלי , כל כולו , לא בעצמו אלא בבני משפחתו . במכתב המרגש והמסעיר שכתב לאשתו , שבו ביקש את סליחתה ואת סליחת ילדיהם , ביקש מנדיה שתדאג לחינוכם של הילדים ושתתחתן , כדי שיהיה להם אב . הרגע הטרגי הגיע . בהתקבל האות , הובל אלי בידי אנשי ביטחון לכיכר התליות . אבו סלימאן , התליין המקצועי , סייע לו לעלות על השולחן , כרך סביב צווארו את החבל , בלי לכסות את ראשו , ובמחי יד סילק את השולחן מתחת לרגליו . אלי נפל אל מותו . יש לשער כי באותם רגעים , לפני מותו , חלפו במוחו של אלי , כמו בסרט נע , כל שנות חייו . בוודאי חלפו מול עיניו דמויות אשתו , שלושת ילדיהם הקטנים , אמו ושאר בני משפחתו . שופטיו של אלי , שגזרו עליו בהינף יד מיתה בתלייה , לא הסתפקו בכך , אלא באו כאמור לכיכר , כדי לחזות במו עיניהם בהוצאתו להורג וכדי לדאוג שיישאר תלוי כמה שעות , שהעם הסורי יוכל לבוא ולהתענג למראה גופת המרגל היהודי התלוי . חידת מקום קבורתו עד היום אין כל אישור מוסמך משום מקור על מקום קבורתו המדויק , למרות ידיעות סותרות רבות שזרמו לישראל בנושא זה . מאמציה של ישראל לקבל את עצמותיו של אלי כהן מידי הסורים , נתקלו כולם בחומה אכזרית של סירוב עקשני . מאמצים חובקי עולם הושקעו , מאז תלייתו לפני 40 שנה , מצד ישראל ובני משפחתו . מאמצים אלה כללו הצעות , פיתויים , בקשות והפצרות , אך כל הניסיונות להזיז את הסורים מסרבנותם להעביר את עצמותיו לארץ , לא צלחו . ייתכן שהילת הגבורה שאופפת את דמותו של אלי , היא שמונעת מהם להיענות לכל הפניות , כדי לשלול מעם ישראל ומבני משפחתו את האפשרות להתייחד סביב קברו ולחלוק לו את הכבוד הראוי לו . ואולי הדבר נובע משיקולי נקם במרגל , שהיתל בהם שלוש שנים תמימות ואשר לתפיסתם , הידיעות שהעביר לישראל היו אחד הגורמים לתבוסה הגדולה מול צה"ל במלחמת ששת הימים . אלי כהן הלוחם ייזכר בנשימה אחת עם שמות הלוחמים , חללי קהילת המודיעין , אשר חלקם , כמותו , לא זכו לקבורה בישראל . ראוי לסיים שורות אלו בדברים שכתב ראש 'המוסד' לשעבר , אלוף ( מיל ( ' מאיר עמית " : נדמה לי כי סיכום פועלו של אלי כהן בסוריה מאשש באורח בהיר את ההבחנה שעשינו בין 'לוחם' ל'סוכן . ' סוכן הוא אדם אשר עובד עבור כסף וחיי נוחות , ואילו לוחם הוא איש משלנו , חדור אמונה ומוטיבציה , נאמנות , דבקות במטרה - אחד שהוא חלק בלתי נפרד מרקמת חיינו . אלי כהן היה לוחם במלוא מובנה של המילה . הוא ראה במעשיו שליחות עליונה והתייחס אל המשימה כאל ערך עליון . " יהי זכרו ברוך . אלי הלך לגורלו בלי שידע דבר וחצי דבר על המאמצים הכבירים שעשתה מדינת ישראל כדי להצילו מחבל התלייה אלי כהן ונדיה רעייתו היפה בירח הדבש שלהם בראש הנקרה ב1959-
|
|