קתדרה מזרח תיכונית הסכמי אוסלו - מבט לאחור

עמוד:11

הפלסטינית ?  מדוע   משאלות   לב   וציפיות   תפסו   את   מקומו של   הניסיון   ההיסטורי   הנצבר ?  מדוע   נמשכה   התמיכה בהסכמים   גם   אחרי   שבוצעו   נגדנו   פעולות   טרור   קשות ביותר   וגם   אחרי   שנתברר   שהרשות   הפלסטינית   ואנשיה מעורבים   בטרור ?  מדוע   לא   הוחלט   להפסיק   את   המשא ומתן   כבר   בראשית   הדרך ,   בעת   שנתברר   שהפלסטינים ובראשם   ערפאת   אינם   עומדים   בהתחייבויות   הבסיסיות ביותר   בכל   הנוגע   ללחימה   בטרור ? ייתכן   שהתשובה   הבסיסית   טמונה   בנטל   הסכסוך   המתמשך ובציפיות   שיימצא   לו   פתרון   בדרך   על-טבעית   כלשהי ;  אולי מתוך   עומקו   של   הייאוש   נוצרה   האמונה   שהפתרון   יבוא מחוץ   להיסטוריה .   התמשכות   הסכסוך   בן   מאת   השנים ויותר ,   ששורשיו   העמוקים   נעוצים   אלפי   שנים   לאחור ואשר   השלכותיו   המיידיות   על   חיינו   קשות   מנשוא ,   היא שיצרה   את   הערגה   והכמיהה   למהפך   על-טבעי ,   כמעט " משיחי"   באופיו . הרי   הנחות   היסוד   של   ההסכמים   אינן עולות   בקנה   אחד   עם   כל   הניסיון ההיסטורי   שנצבר :   מסורת   הסרבנות הערבית   המתמדת   מימי   חאג'   אמין אל-חוסייני ;  גלי   התעמולה   והשנאה ששטפו   את   ההמונים   בארצות   ערב ; הפעלה   עקיבה   של   נשק   הטרור   חסר ההבחנה   מהקמתו   של   'פתח'   ואילך ; המאמץ   לערער   בכל   דרך   את   בניינה של   המדינה   הציונית   -   כל   אלה ,   שהיו מנכסי   צאן   הברזל   של   התודעה הציבורית   בישראל ,   כמעט   שנשטפו ונעלמו   בגלי   התמיכה   והאהדה .   גם התבטאויותיו   הקשות   של   יאסר ערפאת ,   כבר   בשנים   , 1995-6   שימשיך בדרך   הג'יהאד   והמלחמה   עד   ירושלים , פורשו   כהתבטאויות   לצורכי   פנים . כיצד   קרה   הדבר ? במבט   לאחור ,   ניתן   לעתים   לעמוד על   דברים   שהיו   לפנים   ידועים ומובנים   מאליהם   ונשכחו .   זיכרונותיהם   של   חלק   מוותיקי היישוב   היהודי   בארץ-ישראל ,   שחיו   כאן   בבגרותם   עד   שנת , 1948   בייחוד   אלה   שחיו   בערים   המעורבות   יהודים-ערבים , הם   מקור   רב-ערך .   ותיקי   היישוב   השכילו   לחיות   עם   הערבים חיים   משותפים   באופן   שכמעט   חדל   להתקיים .   רבים   מהם ידעו   את   השפה   הערבית ,   היו   להם   ידידים   ערביים ,   לעתים הם   שיתפו   את   הערבים   בעסקיהם   ואף   רחשו   כלפי   הערבים ותרבותם   הערכה .   עם   זה   הם   ידעו   היטב ,   כפי   שהיטיב לנסח   יוסף   חיים   ברנר   זמן   קצר   לפני   הירצחו   במאורעות : 1921   אנו   חיים   על   הר   געש ,   והר   הגעש   עלול   להתפרץ מעת   לעת ,   כמעט   בלא   התרעה .   מלחמת   העצמאות   קיבעה את   דמותו   של   הערבי   כאויב   אכזר ,   בלתי   אנושי ,   המבקש לחסל   את   מדינת   ישראל .   אלא   שתוצאות   המלחמה   הביאו רוב   יהודי   בארץ   ומיעוט   ערבי   קטן   ומבודד .   היישוב   הערבי הגדול ,   על   עריו   וכפריו ,   שהכירו   הוותיקים ,   שהיה   איום   של ממש   ואויב   מוחשי ,   לא   היה   עוד .   נותרו   ממנו   שרידים   בלבד , שניתנו   בשלטון   הממשל   הצבאי   עד   שנת   . 1966   העם הפלסטיני   נקרע   והתפזר   לכל   עבר . דמותו   של   האויב   הערבי   תוארה   ביצירה   ובהוויה   התרבותית של   החברה   הישראלית   משנות   ה50-   עד   שנות   ה70-   בדמויות מפחידות ,   נחשלות ,   אלימות   ורצחניות .   דברים   אלה   התבטאו לדוגמה   בספרות   הילדים   והנוער   ' ) חסמבה ( '   ובפחד   המתמיד שמדינת   ישראל   הייתה   חדורה   בו   בשנות   ה , 50-   מפני   חידוש המלחמה   בידי   הערבים   במסגרת   "הסיבוב   השני . "   אולם מתחת   לתדמית   זו   רחשו   תמיד   זרמי   מעמקים .   חוויות מלחמת   העצמאות   השאירו   בנו   רגשות   אשמה   והזדהות עם   גורלם   של   הפליטים   הפלסטיניים ,   והם   באו   לידי   ביטוי בספרות   כבר   ב , 1949-   בסיפורו   של   יזהר   סמילנסקי   'חרבת חזעה . '   יתרה   מזו ,   בתשתיתה   של   הציונות   גלומות   התקוות לחיים   שלווים   במזרח   התיכון ,   כאחד   העמים   במרחב   הזה . החרב   נכפתה   על   העם   היהודי   בארץ-ישראל   ונשיאתה   לא באה   מתוך   בחירה   ביודעין   ומלכתחילה .   במציאות   ההיסטורית שהיה   נתון   בה   מראשיתו   נאלץ   היישוב   היהודי   להגן   על עצמו .   בהסלמת   הסכסוך   לא   היה   לו   אלא   לחזק   את   כוחו ולהעצים   את   תגובותיו ,   אך   מעולם   הוא   לא   שאף   להיהפך לספרטה   של   המזרח   התיכון . התקווה   שהעם   היהודי   יזכה   לשלום   במרחב   הזה   הכתה שורשים   ונעשתה   חלק   בסיסי   בחינוך   ובתרבות   הישראליים . בשנות   ה80-   וה90-   חברו   אליה   גם   המגמות   לבחון   לאחור את   ההיסטוריה   והסוציולוגיה ,   לבדוק   את   ההיסטוריוגרפיה הציונית   ולמצוא   את   נקודות   הכשל   שלה ,   מתוך   תקווה שהביקורת   הנוקבת   הזאת   תיחלץ   את   החברה   הישראלית מן   המבוי   הסתום   של   הסכסוך .   התקוות   שחברו   לזרמי המעמקים   הולידו   ציפיות   משיחיות   שהתגלמו   באמונה   שדי בכוחם   של   כמה   הסכמים   לשנות   את   המציאות .   אולם בדיעבד   נתברר   שניתוץ   המיתוסים   והמתקפה   הצוהלת   על ההיסטוריה   הישנה   היו   נחלתו   של   צד   אחד   בלבד   בסכסוך . במדינות   שחתמו   על   הסכמי   שלום   עם   ישראל  ( מצרים וירדן )  וברשות   הפלסטינית   עדיין   נמשכה   הסתה   פרועה בישראל .   הילדים   ברשות   הפלסטינית ,   שהפנימו   את   ההסתה , נהפכו   בתוך   עשור   למחבלים   העוסקים   בטרור . הסכם   השלום   עם   מצרים   הגדיל   את   הציפיות   להסכמים הערגה לשלום החרישה את אוזנינו ולא שמענו את קול הרצח האורב אוסלו : נוסחה לשלום ?

המרכז למורשת המודיעין (מ.ל.מ) ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר