קתדרה מזרח תיכונית הסכמי אוסלו - מבט לאחור

עמוד:10

קתדרה מזרח תיכונית הסכמי אוסלו - מבט לאחור ד"ר ישראל בן-דור מרצה באוניבסיטת חיפה מדוע האמינו ישראלים כה רבים שהסכמי אוסלו יביאו עמם שלום מהיר וחסוד , למרות 60 שנות מלחמה עקובה מדם ? מדוע התעלמנו משבירת ההסכמים פעם אחר פעם ולמה היינו סמוכים ובטוחים בהצלחתם ? סקירת הגורמים לאופוריה בחברה הישראלית מעלה מסקנות על המשך תהליך השלום והחיים המשותפים בארץ-ישראל למעלה   מעשור   חלף   מראשיתו   של   התהליך   לחתימתם ולתחילת   יישומם   של   ההסכמים   הידועים   בכינוים   העממי הגורף   'הסכמי   אוסלו . '   נדמה   שרק   אנשי   הקצוות ,   התומכים המושבעים   והמתנגדים   המושבעים ,   התמידו   בעמדתם   לכל אורך   הדרך .   פעמים   אף   נדמה   שהתמיכה  ( בקרב   התומכים ) נהפכה   לאמונה   חדשה .   הרוב   בחברה   הישראלית ,   שקיבל את   ההסכמים   או   השלים   אתם   לפחות ,   שרוי   במבוכה   ואינו יודע   את   נפשו . דמותו   של   ראש   הממשלה   יצחק   רבין   ז"ל ,   שנגדעה   ברצח מתועב   מעל   במת   ההיסטוריה   הצעירה   שלנו ,   מוסיפה   על הקושי   העצום .   תחושות   מעורבות   של   תסכול ,   זעם ,   צער , געגועים   וכעס ,   מטשטשות   עוד   יותר   את   הראות   לאחור . לעתים   נראה   כאילו   שיבש   הרצח   את   מהלך   ההיסטוריה , ומפתה   לחשוב   ש"שלום   האמיצים"   היה   מחזיק   מעמד   אילו יצחק   רבין   היה   בחיים .   קרבתם   של   האירועים   אלינו ומעורבותנו   האישית   במתרחש   בימי   חיינו ,   מקשים   עלינו לעסוק   בחשבון   הנפש   הנדרש   כדי   לבחון   את   ההסכמים , את   הנחות   היסוד   שלהם   ואת   סיכוים   להתממש .   אולם   עלינו לנסות   להרהר   ולהפיק   מתוך   השנים   הקשות   האלה   כמה מסקנות   כוללות   שיאפשרו   לנו   להמשיך   את   ההתמודדות על   כברת   האדמה   הזאת ,   שאינה   עומדת   להסתיים   בטווח הנראה   לעין . מעל   לכול ,   נדמה   שהסכמי   אוסלו   ביטאו   שאיפה   מדעת להתנתק   מן   המציאות   המאובקת   של   הסכסוך   הערבי-ישראלי בן   מאת   השנים .   קבוצות   של   אינטלקטואלים   חדורי   כוונות טובות ,   תלושים   למדיי   מן   המאבק   הקיומי   של   הקהילות שהם   משתייכים   אליהן ,   הגו   את   חזון   אחרית   הימים .   במקום עיון   פרוידיאני   בשורשים   העמוקים   של   תסביכי   העמים הנתונים   בסכסוך   ובמקום   התקדמות   אטית   ומדודה המתחייבת   מעוצמת   הסכסוך ,   הם   ביקשו   לבנות   מציאות חדשה   לחלוטין   בהתעלמם   מפצעי   העבר .   גל   ההתלהבות ששטף   רבים   בחברה   הישראלית   העיד   על   עוצמת   התסכול שנקלעה   אליו   החברה   במרוצת   השנים ,   על   העייפות והמצוקה . דור   תש"ח   הוריש   לדורות   הבאים   את   החרב .   מאז ,   ריחפו מעל   מלחמות   ישראל   מילותיו   של   הרמטכ"ל   משה   דיין בהספד   שנשא   ליד   קברו   של   רועי   רוטברג ,   המפקד   האזורי ( המא"ז )  של   קיבוץ   נחל   עוז ,   ב29-   באפריל   . 1956   רועי   יצא ברוכבו   על   סוס   לגרש   מסתננים   שחדרו   לשדות   המשק   וגנבו מן   היבול .   הוא   נורה ,   גופתו   נגררה   לשטח   הערבי   והוחזרה אחרי   התעללות .   דיין   עצמו   פגש   אותו   ימים   אחדים   לפני הרצח .   רועי   היה   בנו   של   מאיר   רוטברג ,   ממייסדי   'ההגנה' ומן   הבולטים   במפקדיה .   בדברי   ההספד   הביע   משה   דיין   את יכולתו   להבין   את   עוצמת   השנאה   ושורשיה .   השנאה   נבעה מזעמם   של   הערבים   שאיבדו   את   אדמותיהם   בעוד   מוקמים עליהן   היישובים   החדשים .   הוא   האשים   את   עצמו   ואת   בני דורו   בהתעלמות   מהעימות   שנהפך   לגורלו   של   הדור : ... " לא   מהערבים   אשר   בעזה ,   כי   אם   מעצמנו   נבקש   את   דמו של   רועי .   איך   עצמנו   עינינו   מלהסתכל   נכוחה   בגורלנו , מלראות   את   ייעוד   דורנו   במלוא   אכזריותו ?  הנשכח   מאתנו כי   קבוצת   נערים   זו ,   היושבת   בנחל   עוז ,   נושאת   על   כתפיה את   שערי   עזה   הכבדים ,   שערים   אשר   מעברם   מצטופפים מאות   אלפי   עיניים   וידיים   המתפללות   לחולשתנו   כי   תבוא , כדי   שיוכלו   לקרענו   לגזרים   -   השכחנו   זאת ?  הן   אנו   יודעים , כי   על   מנת   שתגווע   התקווה   להשמידנו   חייבים   אנו   להיות , בוקר   וערב ,   מזוינים   וערוכים .   דור   התנחלות   אנו ,   ובלי   כובע הפלדה   ולוע   התותח   לא   נוכל   לטעת   עץ   ולבנות   בית ... מיליוני   היהודים ,   אשר   הושמדו   באין   להם   ארץ ,   צופים   אלינו מאפר   ההיסטוריה   הישראלית   ומצווים   עלינו   להתנחל ולקומם   ארץ   לעמנו .   אך   מעבר   לתלם   הגבול   גואה   ים   של שנאה   ומאוויי   נקם ,   המצפה   ליום   שבו   תקהה   השלווה   את דריכותנו ,   ליום   שבו   נאזין   לשגרירי   הצביעות   המתנכלת , הקוראים   לנו   להניח   את   נשקנו .   אלינו   זועקים   דמי   רועי מגופו   השסוע   ...   את   חשבוננו   עם   עצמנו   נעשה   היום .   אל נרתע   מלראות   את   המשטמה   המלווה   וממלאת   חיי   מאות אלפי   ערבים ,   היושבים   סביבנו   ומצפים   לרגע   שתוכל   ידם להשיג   את   דמנו .   אל   נסב   את   עינינו   פן   תיחלש   ידנו .   זו   גזרת דורנו .   זו   בררת   חיינו   -   להיות   נכונים   וחמושים ,   חזקים ונוקשים ,   או   כי   תישמט   מאגרופנו   החרב   -   וייכרתו   חיינו . " ... במצב   הקשה   וחסר   הסיכוי   שתיאר   דיין ,   אף   התקווה   לשלום מסוכנת   מכיוון   שהיא   מביאה   לידי   רפיון .   בהספד   הפטיר דיין   ואמר   ש"האור   הפנימי"   שבלבו   של   רועי ,   שהוא   התקווה לשלום ,   עיוור   את   עיניו   והחריש   את   אוזניו ,   ולכן   לא   ראה את   הסכנה   המתקרבת ... "   : רועי   רוטברג ,   הנער   הבלונדיני הצנום ,   אשר   הלך   מתל   אביב   לבנות   ביתו   בשערי   עזה ,   להיות חומה   לנו ,   רועי   האור   שבלבו   עיוור   את   עיניו ,   ולא   ראה   את ברק   המאכלת .   הערגה   לשלום   החרישה   את   אוזניו ,   ולא שמע   את   קול   הרצח   האורב .   כבדו   שערי   עזה   מכתפיו   ויכלו לו )  " ... משה   דיין ;  אבני דרך ;  תל   אביב ,   ידיעות   אחרונות ; 1976   ,   עמודים   . ( 191-190   בפרפרזה   לדבריו   של   משה   דיין   ובראייה   לאחור ייאמר   שחוץ   מיחידים   שהתריעו   והצביעו   על   הנחות   היסוד הלקויות   של   ההסכמים ,   הרי   אותה   ערגה   לשלום   החרישה את   אוזנינו   ולא   שמענו   את   קול   הרצח   האורב . כיצד   קרה   הדבר   ומדוע   ציבור   גדול   כל   כך   תמך   בהסכמים והאמין   שיש   בהם   כדי   לפתור   את   הסכסוך ?  כיצד   יכולנו להאמין   שאחרי   סכסוך   דמים   כה   ממושך   יוכלו   שוטרים פלסטיניים ,   שגדלו   על   ברכי   שנאת   ישראל ,   לפטרל   בכלי רכב   אחד   עם   חיילי   צה"ל ?  מנין   צמחה   האמונה   ביאסר ערפאת ,   שעסק   עשרות   שנים   בטרור   ובהרג ,   שיאסוף   את כל   הנשק   הבלתי   חוקי ,   יפרק   מנשקם   את   כל   הארגונים ובהם   'חמאס'   וישקיע   את   כל   מרצו   בבניית   התשתית   למדינה כיצד יכולנו להאמין שאחרי סכסוך דמים כה ממושך יוכלו שוטרים פלסטיניים , שגדלו על ברכי שנאת ישראל , לפטרל בכלי רכב אחד עם חיילי צה"ל ?

המרכז למורשת המודיעין (מ.ל.מ) ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר