"העוקץ הישראלי" חיסולו של מוצטפא חאפז

עמוד:34

" העוקץ   הישראלי" חיסולו   של   מוצטפא   חאפז סיפור העוקץ של המודיעין הישראלי שתרם תרומה מכרעת להפסקה כמעט מוחלטת של כל פעילות ה'פדאיון' בישראל בשנות ה50- גליל אלישיב מפקד בסיס המודיעין שממנו יצאה הפעולה מלחמת   העצמאות   של   ישראל   נסתיימה   בהסכמי   שביתת נשק   ולא   בהסכמי   שלום   בין   המדינות .   ניסוחם   המעורפל של   הסכמים   אלה   ואי-בהירות   ה"אזורים   המפורזים"   גרמו להסלמת   יחסי   ישראל-ערב :   מסיום   מלחמת   העצמאות   עד מלחמת   סיני   נפגעו   כ 1 , 300-   אזרחים   בידי   מסתננים   וחוליות . באוגוסט   1955   הפעילו   המצרים   את   ה'פדאיון , '   יחידות פשיטה   ערביות   קטנות ,   לשם   ביצוע   מעשי   רצח   וחבלה בתחומי   ישראל .   ישראל   הגיבה   מדי   פעם   בפעם   ב'פעולות התגמול'   שנחיצותן   והיקפן   הלכו   וגברו ,   אך   לא   הצליחו להפסיק   את   הטרור   הפדאיוני . מדינת   ישראל   נאלצה   להתגונן   מפני   הפיגועים   הרבים ,   וצה"ל נדרש   לפעול   בתנאי   אי-בהירות   מדינית   קשים   סביב   הגבולות . בדרגים   הצבאיים   והמדיניים   התגבשה   תפיסה   שאי-אפשר לפגוע   בכל   מסתנן   שחודר   דרך   הגבול ,   אבל   אפשר   לתקוף את   המקום   שיצא   ממנו   המסתנן   ולהעביר   את   שדה   הקרב אל   מעבר   לגבול . נאום   שנשא   הרמטכ"ל   משה   דיין   לפני   מפקדים   ב1955- מלמד   על   הלך   הרוח   של   התקופה   ומבהיר   את   הרעיונות והתפיסות   הצבאיות   שרווחו "   : לא   היה   בידינו   להבטיח   כל צינור   מים   מפיצוץ   וכל   עץ   מעקירה ,   למנוע   רצח   עובדים בפרדס   ומשפחות   בשנתן ,   אולם   היה   בכוחנו   לקבוע   מחיר גבוה   לדמנו ,   מחיר   שלא   יהיה   כדאי   ליישוב   הערבי ,   לצבא הערבי   ולממשלות   ערב   לשלמו .   יכולים   היינו   להבטיח שהכפרים   הערביים   יתנגדו   לכנופיות   העוברות   דרכם ,   במקום להושיט   להם   יד   לעזרה ,   שמפקדי   הצבא   הערבי   יבחרו הגשמה   קפדנית   של   התחייבויותיהם   בשמירת   הגבול   על פני   הכישלון   בהתנגשות   עם   יחידותינו ,   שהממשלות   הערביות תוותרנה   על   'מדיניות   של   כוח'   כלפי   ישראל   על   ידי   הפיכתה להפגנה   של   חולשה . '' כאמור ,   תושבי   רצועת   עזה   והבדווים   מסיני   הרבו   להסתנן לשטחה   של   ישראל ,   בעיקר   למטרות   גנבה   והברחות   אך   גם לביצוע   פיגועים   בתושבים   היהודים   של   אזור   הגבול .   המצב החל   מידרדר   בייחוד   בשנים   '   . 1956-1952 פעולות   התגמול' הלכו   והעמיקו ,   ולמרות   נחרצות   דיין   בנאומו   לא   פחתו פעולות   ה'פדאיון . '   ה'פדאיון'   המצרי   הוקם   כדי   לחולל   כאוס ולהפר   את   השקט   בגבול   הישראלי .   פשיטות   על   רצועת   עזה לא   הרתיעו   אותו ,   כשם   שחייהם   של   הפלסטינים   לא   היו מעניינו .   יחידות   אלה   החלו   לעשות   פשיטות ,   לעתים   נועזות ביותר ,   שכללו   מארבים   לכלי   רכב   ישראליים .   התקיפות   היו קשות   והתוצאות   הרות   אסון ,   עד   שבשלב   כלשהו   כמעט שפסקה   לחלוטין   תנועת   כלי   הרכב   בלילות ,   אפילו   בכביש הראשי   באר   שבע-גדרה . מאוגוסט   1955   עד   יולי   1956   חדרו   חוליות   ה'פדאיון'   לארץ ושוטטו   בה   לעתים   עד   שבוע   ימים   בטרם   נתפסו .   החוליות הגיעו   עד   מרכז   הארץ ,   ונמצאו   אף   חגורות   נפץ   שנועדו להיצמד   למטוסים .   באפריל   1956   הוחדרו   במשך   שבוע   אחד 200   חברי   'פדאיון'   לתוך   שטחי   ישראל .   הם   רצחו   תושבים בכפר   חב"ד ,   במושב   שפריר ,   במושב   סתריה ,   תקפו   כלי   רכב בדרך   לבאר   שבע ,   בכביש   רמלה-תל   אביב ,   רצחו   חיילי   צה"ל ועוד   -   והכול   בשבוע   אחד .   ישראל   הייתה   משותקת   בצל הטרור   המתמשך   ולכן   כנראה   חרג   בן-גוריון   מערכיו   בעניין דרכים   לגיטימיות   לפתרון   בעיות   ביחסים   בין-לאומיים . בן-גוריון   היה   ממתנגדיו   הנחרצים   של   מה   שמכונה   היום " חיסול   ממוקד , "   אך   אישר   לדיין   להפעיל   את   צה"ל   כפי שפעל . המודיעין   הישראלי   כבר   ידע   שראש   ה'פדאיון'   ומתכנן הפעולות   היה   רב-סרן   מצרי ,   מוצטפא   חאפז .   בראשית   שנות ה50-   התנגד   חאפז   להסתננויות ,   אך   לפי   עדות   המסתננים שנתפסו ,   הוא   עצמו   גייסם .   בתזה   שכתב   על   הנושא   ב , 1979- הציע   יערי   פתרון   לסתירה :   חאפז   אולי   התנגד   להסתננויות כל   זמן   שלא   היו   מבוקרות   על   ידו .   מכל   מקום ,   הנגישות לחאפז   הייתה   קשה   במיוחד ,   לאחר   שבאוגוסט   1953   ניסתה יחידה   101   לחדור   לרצועה   ולפוצץ   את   משרדיו ,   בתקווה שהוא   שוהה   בהם .   חאפז   לא   נפגע ,   אך   מאז   ידע   שהישראלים שמו   להם   מטרה   לתופסו   ולהפסיק   את   פעילותו . בד   בבד   התמודד   צה"ל   גם   עם   חוליות   מצריות   שהופעלו בידי   הנספח   המצרי   בעמאן   מוצטפא   צלאח ,   שהיה   אחראי על   פעולות   ה'פדאיון'   מהגבול   הירדני .   הרמטכ"ל   נזקק   למבצע שיעקור   את   הבעיה   מן   השורש   -   לתפוס   את   הנחש   בראשו . בתחילת   יוני   1956   קיבל   הרמטכ"ל   אישור   לפגע   בשני   ראשי ה'פדאיון'   והטיל   על   אמ"ן   למצוא   דרך   לעשות   כן . ראש   אמ"ן   יהושפט   הרכבי   וסגנו   יובל   נאמן   היו   נתונים במכבש   לחצים   מצד   הרמטכ"ל   דיין .   הוא   דרש   מידע   איסופי מפורט ,   ואילו   למודיעין   היה   מידע   חלקי   בלבד   על   פעילות ה'פדאיון , '   מידע   שלא   היה   בו   כדי   לקדם   את   המודיעין להערכות   מדויקות   שיאפשרו   להציג   כוונות   או   תכניות . איכות   החומר   נשארה   ברמה   הטקטית ,   הן   בצפון   והן   בדרום , בלי   יכולת   להתריע   על   פעולות   תקיפה . בינתיים   החלו   להצטבר   ראיות   וחומרים   מפי   סוכנים   ומפי פעילי   'פדאיון'   שנתפסו ,   שהפנו   כאמור   יותר   ויותר   אל מוצטפא   חאפז ,   הגורם   העיקרי   במתקפות   ה'פדאיון . '   המודיעין האיסופי   התעבה ,   והחלה   מתגבשת   תחושה   שהפתרון האופרטיבי   למצב   יכול   להיות   חיסול   ממוקד   בלבד .   כיצד ? פעולת   קומנדו   ממוקדת   שביצעה   יחידה   101   שלוש   שנים לפני   כן   נכשלה .   נדרש   תחכום ,   אך   באותה   העת   פעולות עתירות   דמיון    לא   היו   מקובלות . ישראל הייתה משותקת בצל הטרור המתמשך ולכן כנראה חרג בן-גוריון מערכיו בעניין דרכים לגיטימיות לפתרון בעיות ביחסים בין-לאומיים מצרים מעולם לא הודתה בפה מלא שישראל שמה קץ לחייהם של ראשי ה'פדאיון'

המרכז למורשת המודיעין (מ.ל.מ) ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר