|
|
עמוד:36
מלחמה , גם אם תוצאתה טרגית בשל פגיעה באזרחים . חוקה זו קובעת בבירור , שתנאי לקיום עברה הוא שהפגיעה המכוונת באזרחים תהיה באופן מובהק בלתי-פרופורציונלית לתועלת הצבאית הצפויה מהפעולה , ועצם קיומה של פגיעה מכוונת באזרחים אין בה מספיק כדי לעבור עברה . מכאן עולה בבירור כי פגיעה באזרחים , אפילו אם נעשתה מתוך צפייה ברורה של התרחשות התוצאה , לא תיחשב בהכרח לעברה . המבחן הקובע אם פגיעה מכוונת זו יש בה משום עברה אם לאו , הוא מבחן הפרופורציונליות . מכאן שכל עוד שומר צה"ל על עיקרון זה , פעולותיו חוקיות לחלוטין . אשר לאחריות לבחינת הפרופורציונליות של הפעולה , בזמן אמת ובתנאי הקרב , הרי זו מוטלת על כתפיהם של אנשי הצבא . יש לבחון כל מקרה דרך עיניו של "המפקד הסביר , " וכאשר החלטתו והאיזון שעשה בין השיקולים הם סבירים , גם אם בדיעבד נפגעו חפים מפשע , אין מדובר במעשה פסול , וודאי שלא במעשה פלילי . בהקשר זה יש לזכור כי קושי ממשי המאפיין את הלחימה הוא חלקיות המידע שבידי המפקדים , וחוסר יכולתם לחזות תמיד את תוצאות החלטותיהם בפועל . עקב כך , היכולת לחזות בכל פעולה מי יהיו הנפגעים , מה תהיה זהותם , ומה יהיה מספרם - היא מוגבלת ביותר בעולם הלחימה . לפיכך המשפט הבין-לאומי בוחן את סבירות ואת חוקיות ההחלטות המתקבלות בלחימה על יסוד המידע שהיה מונח לפני המפקדים ב"זמן אמת , " היינו במועד קבלת ההחלטות , ולא על פי תוצאות ההחלטות בדיעבד . אפשר אפוא לסכם ולומר , כי המשפט הבין-לאומי מניח , באופן שאינו משתמע לשתי פנים , כי בלחימה עלולים להיפגע ולהיהרג אזרחים חפים מפשע . מהוראותיו ברור שפגיעה באזרחים חפים מפשע אינה מעידה בהכרח שבוצעה פעולה אסורה . ועוד זאת : המשפט הבין-לאומי מניח שהלחימה מתקיימת בתנאים קשים של אי-ודאות , וכי לא ניתן לשפוט את פעולות המפקדים והחיילים בדיעבד , אלא לפי תמונת העולם שעמדה לעיניהם במועד החלטתם . לפיכך המשפט הבין-לאומי דורש לפעול לפי עקרון הפרופורציונליות ולא לגרום לפגיעה בחפים מפשע שתהיה בלתי-פרופורציונלית לתועלת הצבאית הצפויה מהתקיפה . אין דרישה במשפט הבין-לאומי להימנע מכל פעולה צבאית שעלולה לגרום לפגיעה בחפים מפשע , שכן דרישה כזו בלתי סבירה ולא ניתן יהיה לעמוד בה . גורמי הביטחון של ישראל ערים מאוד לדרישת הפרופורציונליות והם מונחים להקפיד עליה בכל פעילות מבצעית . מעבר להיות דרישה זו דרישה משפטית , הרי היא מתחייבת מטעמים מוסריים שעומדים ביסוד ערכיה של מדינת ישראל בכלל ושל כוחות הביטחון בפרט . וכלשון "רוח צה"ל" ( שהוא הקוד האתי של צה"ל : ( " טוהר הנשק : " החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד , אך ורק במידה הנדרשת לכך , וישמור על צלם אנוש אף בלחימה . החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים , ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם , בגופם , בכבודם וברכושם . " עם זה למותר לציין , כי אין משמעות הדבר שגורמי הביטחון של מדינת ישראל ( או של כל מדינה אחרת ) יכולים להבטיח שבכל מקרה ומקרה ייפגעו אך ורק המחבלים ולא שום אדם אחר . דרישה זו בלתי אפשרית בנסיבות לחימה . במיוחד אין לדרוש דרישה כזו במאבקה של מדינה בפעילי טרור , שכן לא אחת קורה שהללו , בהיותם ערים לעובדה שגורמי הביטחון דולקים אחריהם , מקפידים לשהות בסביבה אזרחית שבה אזרחים רבים חפים מפשע . זאת מתוך מגמה לנצל את הסביבה האזרחית להשגת " חסינות , " כמגן אנושי מפני אפשרות של פגיעה בהם . בכך מפרים פעילי הטרור ברגל גסה את אחד עקרונות היסוד החשובים של דיני הלחימה , בדבר הצורך בהבחנה בין אזרחים ובין לוחמים . לפיכך אין מנוס לעתים מתקיפת מחבלים גם אם הם באזור שהתקיפה בו עלולה לסכן אזרחים ולפגוע בהם . תקיפות כאלה - כל עוד עמדו בעקרון הפרופורציונליות - אין בהן משום עברה לפי כללי המשפט הבין-לאומי או הישראלי , אלא מדובר בצעד חוקי , חיוני ומחויב המציאות . זוהי אפוא עמדתה המשפטית של מדינת ישראל כפי שהוצגה בתשובה לעתירה החדשה בנושא הסיכול הממוקד . בית המשפט העליון יצטרך בקרוב להכריע בנושא , והחלטתו בוודאי תשמש אבן דרך משפטית במאבק של ישראל בארגוני הטרור וכן במאבק הבין-לאומי בארגוני הטרור ברחבי העולם . עבד אל-עזיז ראנטיסי , ניצל אחמד יאסין , חוסל
|
|