|
|
עמוד:36
9 ) באפריל ( 2005 ולפיה עקב קמפ דייויד התיר אש"ף לחמאס לחדש את ביצוע הפיגועים והתנועה עשתה זאת בשם "כוחות עמר אל-מוח'תאר" ( הגוף שנטל אחריות לכמה פיגועים בימים הראשונים לאירועים . ( ואחרון חביב , ואולי הדבר העיקרי : המסרים שהעביר מרואן ברגותי , מרגע שהחלו האירועים , שנתפסו באוזני שומעיהם כאילו באו בשם ערפאת ואשר קראו במפורש , לעתים להפתעת פעילי השטח , להמשיך ולפגוע בישראלים למרות המחיר הכבד שמשלמים הפלסטינים על כך . האם היד החזקה שהפעיל צה"ל ( כטענת המאמר ) אכן הייתה שורש הזעם הפלסטיני ? גם טענה זאת מוטלת בספק רב . צה"ל נקט מדיניות זהירה בכל הנוגע להפעלת האש בראשית העימות , למרות הירי הפלסטיני המכוון מתוך קבוצות צעירים שרובם לא היו חמושים , והרוב המכריע של הנפגעים מקרב הפלסטינים היו אלה שירו לעבר כוחותינו והסיתו את ההמון . המחסומים נעשו להכרח בל יגונה נוכח ריבוי הניסיונות לשגר מחבלים וחומרי נפץ מהיישובים הפלסטיניים . אילולא היה בהם צורך ביטחוני , הם לא היו מוצבים . המקרים הרבים שנמנעו בהם פיגועים בזכות מחסומים אלה הם עדות חותכת לחשיבותם . המאמר מתעלם מכל אלה ומעדיף לקבל כפשוטה את גרסת התעמולה הפלסטינית בעניין זה . הדברים נכונים כמובן גם לדרך שהתפתחה בה האינתיפאדה השנייה מאוחר יותר . המסמכים שהתגלו במוקטעה ברמאללה ובמפקדת הביטחון המסכל בעזה שפכו אור על מידת מעורבותם של ערפאת ומקורביו בעידוד הטרור , במימונו ובהכוונתו . פרשת קארין A ( כמו ניסיונות קודמים להבריח נשק מלבנון ) חשפה את שיתוף הפעולה בינו לבין חיזבאללה ואיראן ואת חוסר הרצינות שבו נלחם לכאורה בטרור ( ההצהרה על הפסקת הפיגועים ב16- בדצמבר 2001 ניתנה בשעה שה קארין A עמוסת הנשק עשתה את דרכה מאיראן לים התיכון דרך ים סוף ) והביאה לבסוף גם את האמריקנים ( ואפילו את האירופים ) לכלל הכרה כי האיש אינו רציני בהכריזו על רצונו בשלום . המקרים הרבים שבהם הופעלה " הדלת המסתובבת" לימדו על יחסו החיובי של ערפאת לטרור . הקפדתו של ערפאת להישאר לבוש בבגדי הקרב שלו ולהיחקק בתודעה הפלסטינית כשהוא קורא בקצב ובהתלהבות " מיליוני שהידים צועדים לירושלים" וסירובו להשלים עם זכותה של ישראל להתקיים בביטחון כמדינה יהודית - הצביעו על גישתו לטרור . בריאיון חושפני שנתן באפריל 2008 ל"הארץ" אישר זכריא זבידי , ראש התנזים בג'נין , כי מתוך המעקב אחר מסריו הפומביים של ערפאת הוא ידע שעליו להמשיך בפעילות טרור ( יש להניח שהיו דרכים נוספות שבהן הובהר לו כי לכך מתכוון "הראיס . ( " אין חו 0 לק על טענת המאמר שהחברה הפלסטינית הייתה עמוסת תסכולים בשנים שקדמו לספטמבר 2000 ושאלה גברו ככל שנקף הזמן . התסכול הציבורי נבע מסיבות רבות . העיקרית שבהן , לדעתי , הוא התחושה שהתהליך המדיני איננו מוביל אל היעד המובטח לציבור ע"י "הרשות הפלסטינית , " ככל הנראה ללא כל בסיס מציאותי : הקמת מדינה פלסטינית על כל שטחי , ' 67 אולי בשינויים מינוריים בגבולות וחילופי שטחים , הפיכת ירושלים לבירת המדינה הפלסטינית ומימוש " זכות השיבה" לפליטים על בסיס החלטה 194 של עצרת האו"ם . מורת הרוח הציבורית בנושא המדיני הייתה אמנם אותנטית אך בה בעת היא ניזונה מעמדות הרשות שלא חדלה לרגע למתוח ביקורת על מדיניות ישראל ולהסית את הציבור הפלסטיני נגדה . אין גם ספק שבראשית האינתיפאדה השנייה היו תגובות הציבור הפלסטיני ספונטניות במידה מסוימת . אולם , ואני קובע זאת בהדגשה מיוחדת , הצמרת הפלסטינית לא סמכה כלל על ספונטניות זו ודאגה לארגן אותה כמיטב יכולתה למן הרגע הראשון שבו התחוור לערפאת ולמקורביו שלאירועים בהר הבית ביום שלאחר ביקור שרון במקום ( שעבר בשקט , למרות כוונת הפתח לנצלו ליצירת הסלמה ) יש פוטנציאל להתלקח כפי שייחלו . מדברי המאמר של לביא מתקבל הרושם שהלכי הרוח הציבוריים היו בלתי תלויים במסרי ההנהגה , בייחוד במסרי ערפאת , אך המציאות למיטב שיפוטי לא הייתה כזו . גם אין ספק שבקרב הפלסטינים היה ועדיין ישנו זרם , שבראשו עומד אבו מאזן , הסבור שהדבקות בדרך המאבק המזוין כנתיב עיקרי , ולא כל שכן בלעדי , לקידום היעדים הפלסטיניים אינה אלא טעות וכי יש להשלים עם המציאות ולוותר על ראיית יעדים מרחיקי לכת וקשים להשגה ( כמו חיסולה של מדינת ישראל ) כיעדים ריאליים . אבל , גם קבוצה זו איננה מעזה להטיל ספק בלגיטימיות של הטרור הפלסטיני או של הגדרת הזכויות הפלסטיניות באופן שברור שסיכוייהן להתממש בזמן הפוליטי הנוכחי הם מזעריים . עם זאת ברור שניסיון לעשות הכללה ולטעון שקבוצה זו , שערפאת בבירור לא נמנה עמה , היא המייצגת את הפלסטינים , הוא עיוות מרחיק לכת של המציאות . האם אמ"ן נמנע מלהצביע על הגמשות פלסטיניות כטענת המאמר ? על-פי המאמר , אמ"ן היה שבוי בקונצפציה ולכן נמנע מלהצביע על הגמשות בעמדה הפלסטינית ; לא עמד על משמעויות היד הקשה שהופעלה לטענתו נגד הפלסטינים ; לא הצביע על משמעויות הפגיעה בארגוני הביטחון הפלסטיניים וגם לא על כך שעליית ממשלת שרון לשלטון ועמדותיה המדיניות נתפסו אצל הפלסטינים כסגירת הגולל על התהליך המדיני ולכן גרמו להמשך המאבק האלים . המאמר טוען שדבקות אמ"ן בקונצפציה מנעה ממנו יכולת לזהות הזדמנויות ביטחוניות , כמו ניסיונות אותנטיים של הפלסטינים להביא לידי צמצום העימות והזדמנויות מדיניות כמו יוזמת השלום הערבית . זאת רשימת האשמות נכבדה . מובן שעולה השאלה אם יש בהן משהו מהאמת . האם , למשל , באמת היו הגמשות בעמדה הפלסטינית ? האם היו בכלל הזדמנויות ביטחוניות לצמצום העימות ? מה שברור ובולט לעין הוא שהרשימה שמביא המאמר משקפת היטב , אחת לאחת , את טענותיה של מגמה פוליטית מוגדרת , ושגם לו הייתה נכונה היא כמובן חד-צדדית לחלוטין ומתעלמת מסימני השאלה ומאירועים רבים הסותרים תפיסה זו . האם חרג אמ"ן מייעודו בכך שתרם למאמץ ההסברה ? טענה כפולה מרכזית נוספת של המאמר : האחת , שאמ"ן חרג מייעודו בכך שהצטרף למסע ההסברה של הדרג המדיני ; השנייה , בכך שהציג את העימות לא במונחים של סכסוך ריאלי-פוליטי אלא כ"טרור פלסטיני ממלכתי" שיעדיו אידאולוגיים אבסולוטיים . נראה לי שגם כאן יוצא בעל המאמר מתוך הנחה פסקנית שידע האמת המוחלטת בידיו וכי " הרשות הפלסטינית" לא ניהלה מערכת טרור מאורגנת ומכוונת . לדעתי , אמ"ן איננו גוף שיכול להרשות לעצמו לשבת במגדל שן אקדמי מחקרי . זהו גורם המחקר המודיעיני הממלכתי של מדינת ישראל וככזה , בצד הצורך לעשות הערכת מודיעין מקצועית ואובייקטיבית איכותית ולבדוק כל מידע מול המציאות בשטח ( בין השאר באמצעות שימוש בכוחותינו , ( עליו לספק את התחמושת המודיעינית
|
|