|
|
עמוד:11
הפופולרית והעממית , השיח הציבורי והאידיאולוגי , התקשורת והפנאי . כל אלה מתוארים בקצרה , בלשון לקונית ככל האפשר , לפעמים בציון שם בלבד ; תזכורת למי שמכיר וזוכר , קצה חוט למי שמבקש ללמוד . למרות הלשון הלקונית הם מתוארים בדרך כלל מתוך תשומת לב לנוכחותה של המדינה בכל התחומים המתועדים , נוכחות מנגנוניה ונציגיה , האנשים הדוברים בשמה בסמכות וברשות , והאנשים הנוטלים לעצמם את שמה כדי לדבר . זוהי תשומת לב לנוכחות המתערבת של המדינה , נוכחות מנהלת , מצנזרת , מפקחת , מעדיפה ומפלה , מענישה ומתגמלת , מטפחת ומקפחת , אלימה - כלפי מישהו - גם כשהיא מוצדקת על פי חוק ; צודקת - בעיני מישהו - גם כשהיא אלימה . נוכחות זו של המדינה שימשה תמיד זירה והזדמנות להתנגדות , לביקורת , למאבק גלוי או נסתר , להתחמקות או להתמקחות , של יחידים ושל קבוצות שלא היו מוכנים או שלא הורשו "לקחת חלק , " שסירבו או שלא היו יבולים לצעוד ב"דרך המלך . " הכרוניקה מבקשת לתעד את אירועי ההתנגדות , הביקורת וההתחמקות האלה לא פחות משהיא מבקשת לתעד את הופעותיה של המדינה , שהיו בדרך כלל גם סיבת האירועים האלה וגם תוצאה שלהם , והיא מנסה לאתר אותם בכל תחומי החברה והתרבות , לא רק בפוליטיקה . בצד אלה מתועדים כמובן גם מאבקים אחרים , בין קבוצות בתוך החברה הישראלית ובשוליה , מקרים של התנגדות לכוחות "הגמוניים" שאינם מעוגנים במנגנוני המדינה ואינם מקבלים במסגרתם תמיכה או ביטוי , וגם מקרים של התנגשות בין קבוצות שאין להן זיקה לשום מרכז כוח ברור , לא בתחומן ולא מחוצה לו . ומתועדים גם "סתם '' אירועים בחיי התרבות , החברה והמדינה בישראל שראוי לזכור אותם , למרות - או בזכות העובדה - שלא היו מעורבים בשום מאבק "ראוי לשמו . " ראוי לזכור , על שום מה ? על שום שנשמרו באירוע עקבות של תהליך שמתחיל להסתמן , או של עולם שעומד לגווע , או משום שהאירוע שיקף אווירה , תפיסת מצב , או משום שהיתה לו איזו נוכחות אחרת בתרבות . הבחירה בקבוצת אירועים אחת היא השכחה של כל היתר , ובבחירה זו יש מימד שרירותי בלתי נמנע שאי אפשר - ואסור - למחוק אותו . ולכן חשוב כמובן , לשאול גם : ראוי לזכור , לדעת מי ? לדעת מלקטי הכרוניקה ועורכיה , שרובם - אבל לא כולם - בני המעמד הבינוני , גברים יהודים , אשכנזים , צעירים , חילונים , ילידי הארץ , בעלי השקפת עולם לא ימנית . ההטיות האידיאולוגיות שלהם , הכתמים העיוורים בשדה הראייה שלהם , המוגבלות התרבותית והלשונית שלהם - כל אלה באים כאן לידי ביטוי ברור . זאת , באופן בלתי נמנע , ולמרות ניסיונות מודעים להתגבר על מוגבלויות קריאה אלה או לעקוף אותן בצורות שונות . הכרוניקה אינה תוצאה של מחקר היסטורי "מדעי" ואינה תחליף למחקר כזה . רובה המכריע מבוסס על מקורות משניים - עיתונים וכתבי עת , רובם בעברית ומיעוטם בערבית , שאת הטעויות שלהם היא בוודאי משכפלת לעתים קרובות . כדי להמעיט בטעויות כאלה נעזרנו בכמה קוראים מומחים שהעירו את הערותיהם וחסכו מאתנו שגיאות רבות . זה המקום להודות לשלמה גור , יחיעם ויץ , חנן חבר , יואב פלד , ברוך קימרלינג , דני רבינוביץ ואורי רם . האחריות לטעויות שנותרו מוטלת כמובן על מערכת תיאוריה וביקורת , ובעיקר עלי כעורך . עם זאת , מדובר לא רק בטעויות שאפשר לשרש מתוך ידיעה בדוקה של העובדות ההיסטוריות , אלא בטעויות שמהן עשויות לעתים קרובות אותן "עובדות היסטוריות בדוקות . " בעיקר ראוי לציין כאן את הכשל - ספק אם אפשר לדבר רק על טעות - שבאימוץ לשון תיאור טעונה אידיאולוגית , ולהשתמש בה כאילו היתה לשון "טבעית" ו"שקופה . " כיצד , למשל , יש לכנות את מניחי הפצצות הפלסטינים - לוחמי חופש , טרוריסטים או מחבלים ? האם יש לדבר על עולים או על מהגרים ? על התיישבות או על התנחלות ? ההכרעה כאן שונה מהכרעתו של ההיסטוריון המבקש נקודת מבט שאינה מקבלת את לשון התיאור הטעונה אלא מבקש להשתחרר ממנה , הן כדי להסביר אותה והן כדי לחשוף את מה שהיא מסתירה . שבן , הכרוניקה מבקשת לתעד גם את האופן שבו "מה שהיה" תועד , תואר , פורש ונותח , בלי להציב בהכרח את הייצוגים השונים של העבר למבחן האמת של "מה שהיה באמת . " לכן אין זה נכון לוותר לחלוטין על המינוח של שפת המקורות שבהם משתמשים . כל הכרעה כזו כרוכה בתשלום מחיר , לכאן או לכאן . במקומות שבהם היינו מודעים לכך שההכרעה בעייתית במיוחד ניסינו להשאיר את עקבותיה בטקסט , באמצעות ציטוט או הצגת קול נוסף . ישנם מקרים בולטים שבהם הדיווח העיתונאי היה שקרי ומוטעה , והתברר ככזה בחלוף זמן - בפרשת קביה , למשל , או בפרשת רצח הטרוריסטים הפלסטינים בקו . 300 במקרים כאלה הקפדנו כמובן להפריד בין הידיעה על מה שאירע לבין הדיווח , שהוצג כאירוע בפני עצמו . אבל ברוב המקרים הפער בין הדיווח העיתונאי ל"עובדות / ' בלומר לייצוג מהימן יותר של מה שאירע , ברור הרבה פחות . כשהידיעה הופיעה באופן דומה בכמה מקורות , ולא היה לנו בסיס לחשוד או לדעת שהדיווח רחוק מן האמת , הצגנו אותו כלשונו . כשהיו לנו ספקות , הדגשנו אותם . לשון הדיווח ואופן הצגת הדברים בכלי התקשורת היו מבחינתנו לא פעם העניין עצמו , מה שראוי לזכור . הקוראים ימצאו ציטוטים רבים של דברים בשם אומרם ( מצוטטים מכלי שני , כמובן , מן העיתונות ) כחלק בלתי נפרד מדברי הימים הנרשמים כאן . בחרנו את הדברים האלה כפי שבחרנו כל פריט אחר בכרוניקה ; שאלנו אם היה בהם ביטוי לנוכחות המדינה , או להגמוניה התרבותית במדינה , אם ביטאו התנגדות , מאבק , סתירה הרת משמעות , אם שיקפו חלק מן האווירה שבה התנהל מאבק , אם ראוי לזכור אותם . מתוך מה שביקשנו לעשות במכוון , ומתוך מה שעשינו שלא במכוון , נדמה שברוניקה זו רושמת במידה רבה את דברי ימי התודעה הישראלית הקולקטיבית . אבל אנו יודעים היטב שאין תודעה ממשית בזו . המקום היחיד שבו היא מתקיימת הוא הטקסט - כמו ספר זה - שנותן לה ביטוי . וטקסט זה נותן לה ביטוי בלי שיהיה אפשר להפיק ממנו ייצוג אחדותי של ה"קולקטיביות" הישראלית . הוא נותן לה ביטוי באמצעות פיזור וריבוי של קולות , של היבטים , של צורות ביטוי וצורות חיים , לעתים קרובות בלי מרכז ובלי היררכיה , ובאופן שאמור להקשות באופן שיטתי על יצירת תמונה שלמה
|
|