|
|
עמוד:9
פתה דבר במרכז אופירה - יישוב זעיר מוקף מדבר וים בקצה הצפוני של חצי האי סיני - ניצב בית ספר "אופירה . " בניין חד קומתי , רחב ידיים , לבן . קירותיו חובקים חצר פנימית מקורה , המנהלת דיאלוג בלתי פוסק עם כיתות פעורות דלת הסובבות אותה . תלמידי הכיתות - בני 4 עד - 14 יוצאים אל החצר מכיתותיהם ושבים אליהן בקצב פנימי ללא צלילי פעמון . הקיר המרכזי , המחוספס , מכוסה בעשרות דגים צבעוניים שטים בשלווה עליזה , שצוירו על ידי תלמידי בית הספר והוריהם . בחצר החיצונית הלוהטת מתנמנם בשלווה לוויתן ענק בגוני כחול , מזכרת מסדנת יצירה משותפת לתלמידים ולסטודנטים מהמכללה לאמנות ברמת השרון . המת הלבן הזה , רב התנועה והקולות , ההומה נועד , מבוגרים וטף , חופן בחובו את אחת מחוויות היסוד של חיי . בו צמחתי ולצמיחתו הייתי שותפה , בו למדתי ולימדתי , עוצכתי ולקחתי חלק בעיצוב , חלמתי ולקחתי חלק במימוש חלומות , הובלתי וזרמתי - כשבע שנים , מההקמה עד הפירוק , כמנהלת בית ספר צעירה מאוד , הנושאת שני תרמילי צידה לדרך . האחד- תרמיל מקצועי , קל למשא , ובו לצד תואר בהיסטוריה כללית והכשרת מורים אוניברסיטאית גם ניסיון מרתק בן שלוש שנים כמחנכת ומורה בכיתות ג ז ו-ח . השני - תרמיל חלומות כבד , עשיר באוטופיות , צבוע בנוני חזון ובצבעי תפיסות חינוך מתגבשות ומגובשות למחצה , מחכה לשותפים למשא / מסע החינוכי . יותר משני עשורים ומחצה חלפו מהיום שבו צעדתי אל הבית המדיף ריח צבע שטרם יבש כליל , עשרים וחמש שנים מאז המפגש הראשון עם צוות המורים , התלמידים והוריהם . יותר מחצי יובל מאז התהיות , ההרהורים , הערעורים , השאלות והחלומות העטויים כחול צהוב ולבן . כעשרים וחמש שנים מאותה התחלה עטופה פחד מכובד האחריות , משורת סימני השאלה המלווה כל מחנך ומהספקות הייחודיים הנוגעים למי שצריך להוביל בית ספר ינוקא בין ים למדבר , 250 ק"מ דרומית לאילת . במהלך השנים שחלפו מאז פינוי אופירה המשכתי לעסוק בחינוך . מלווה באבני האחריות ובשקים שמשקלם הולך ונעשה כבד מעומס השאלות והתהיות , ניהלתי במשך 14 שנים תמימות חטיבת ביניים בבית ספר ממשלתי רב שנים והיסטוריה ,
|
|