|
|
עמוד:ז
מבוא מאז ומעולם חיו יהודים במולדתם ההיסטורית . ואולם , רק במחצית השנייה של המאה העשרים חזר חלק גדול מן העם היהודי להתיישב בארץ ישראל . השבים בנו בה ערים גדולות - תל אביב , חיפה , באר שבע וירושלים ; תשתית חברתית וכלכלית ; מוסדות תרבות וחינוך לאומיים ; ומערכות שלטון ומשפט דמוקרטיות . הם הקימו גם מדינה ריבונית , הלא היא מדינת ישראל , שנוסדה ב 1948 וזכתה במשך הזמן להכרה מצד דוב אומות העולם . כיום , ישראל היא ביתה של הקהילה היהודית הגדולה בעולם . מתקיימים בה עיתונות חופשית ותוססת , תרבות רבגונית ודינמית , וצבא אזרחים רב עוצמה . לאחר אלפיים שנים בלא מדינה , השיג העם היהודי בית לאומי חיוני . האם יש צורך בקיומה של מדינה זו ? האם יש למדינה היהודית הזעירה הזאת , השוכנת בסביבה מסוכנת , משמעות מוסרית , פוליטית או דתית שיש בה כדי להצדיק את הקושי הכרוך בשימורה ובהגנה עליה ? ואם קיימת משמעות כזאת , האם יש בה משום עניין ללא יהודים או שמא היא נוגעת ליהודים בלבד ? היו זמנים שבהם היה נדמה ששאלות אלה דוחקות . במרוצת המאה התשע עשרה הוזכר רעיון המדינה היהודית פעם אחר פעם , בדרך כלל בפי יהודים אנטי ציונים , שמטרתם הייתה להדגיש שבני עמם נטשו מזמן את החלום להקים מדינה משלהם , ובצדק . היהדות הפכה לדת , הם טענו , ולא עוד קיננו בתוכה שאיפות פוליטיות העשויות להוות מכשול להשתלבותם של היהודים בחיי הציבור של גרמניה , אוסטריה , צרפת , אנגליה או ארצות הברית . מאוחר יותר , בשלהי המאה , חל מפנה . האנטישמיות קמה לתחייה והתפשטה ברחבי אירופה , ובתגובה לכך קמה ההסתדרות הציונית ב . 1897 ארגון זה , בהנהגתו של העיתונאי הווינאי בנימין זאב הרצל , שם לעצמו למטרה להקים את אותה מדינה יהודית שרבים מקרב יהודי אירופה עמדו על כך שהם אינם חפצים בה . מרגע זה
|
|