מבוא

עמוד:10

שבהם יש עניין להלכה לקבוע נורמות , אין לה עניין לקבען אחת ולתמיד . הפסיקה ההלכתית היא תלוית הקשר , ונצחיותה של התורה מובטחת דווקא על ידי היענותם של חכמי ההלכה לנסיבות ההווה . הרב הלוי כותב כי נצחיות זו אפשרית "רק משום שניתנה הרשות לחכמי ישראל לדורותיהם לחדש חידושי הלכה על פי שינויי הזמנים והמקרים , ורק בזכות זה נתאפשר קיומה של תורה בישראל , ויכולים היו 'ללכת' בדרך התורה והמצוה . '' דוגמה מובהקת לכך מצויה בקביעתו כי התורה מסרה לחכמי כל דור שיקול דעת מוחלט , לפי הערכתם את נסיבות זמנם , אם לקבל גרים ובאילו תנאים . הם רשאים לשלול לגמרי קבלת גר או לקבל גרים תוך ויתור אף על הדרישה למלה , אם נראה להם הדבר נחוץ לפי תנאי הדור . העובדה שהרב הלוי מכיר בתחומי משמעות אוטונומיים מאפשרת , לא אחת , לפרש את המקורות הנורמטיביים ההלכתיים מתוך דיאלוג עם מערכות תרבות חוץ הלכתיות . אריאל פיקאר מראה בצורה מאלפת כי דיאלוג זה דומה למתווה התיאורטי שמציג גאדאמר על "מיזוג האופקים" שמבצע כל פרשן תרבות , בין הווה לעבר , בין המורשת התרבותית לתפישות ולערכים של זמנו . ניתוח זה עלול ליצור ציפייה לכך שהרב הלוי "יכשיר" כל הווה , אולם אין הדבר כך . במאמרו המפורט מראה חיים בורגנסקי , כי הרב הלוי נוקט עמדה שמרנית ושלילית כלפי החילוניות , וכי עקב כך הוא נזקק לייצר קטגוריות הלכתיות חדשות כדי להצדיק יחס מתון יותר כלפי תופעה זו . אכן , מתוך מודעות לצורך להחיל את ההלכה בהתאם לתנאי הזמן והמקום , אין הוא ממצה את הדין הפורמלי עם החילונים . כלומר הרב משלב בין עמדה הלכתית עקרונית ובלתי מתפשרת לבין פרגמטיזם הלכתי מעשי . בעיניה של רות גביזון , פרגמטיזם הלכתי זה , לצד העדר הטוטליטריזם ההלכתי , מניחים מצע לדיאלוג בין דתיים לחילוניים במדינת ישראל . דיאלוג זה אינו מבוסס על טשטוש המבדיל בין דתיים לחילונים , אלא על ההכרה במרחב ניטרלי משותף לשני הציבורים היהודיים הללו . הלינגר מראה כי הרב הלוי ייחס חשיבות רבה 12 עשה לך רב , ז , עמי רלה-רלו . 13 על עניין זה ראו מאמרו של צבי זוהר בקובץ זה . 14 ראו מאמרו של פיקאר בקובץ זה . 15 ראו חיים בורגנסקי , "יחסו ההלכתי של הרב חיים דוד הלוי לחילוניים 16 . '' ראו רות גביזון , '' הייתכן מפגש אמיתי בין חילוניים ודתיים בישראל ? תרומתו של הרב ח"ד הלוי . "

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא