|
|
עמוד:13
לקהל הצופים . בטקסטים המלווים את התערוכה מצאתי אזכורים שמיים ללא פחות מחמישה עשר אמנים שמהם שואב האמן השראה : מוורמיר ועד לוסיאן פרויד , מוואן אייק ועד מאוריציו קטלאן וכן הלאה . כמובן , אין כל רע בכך שאמן מתייחס בעבודתו ליצירותיהם של אמנים אחרים ; כך נבנתה ההיסטוריה המפוארת של האמנות , אבל , בכל זאת , אזכור שמי של חמישה עשר אמנים ? האין זה אומר שכותב הטקסט לא היה בטוח במה שיש לעבודה בפני עצמה להציע , וחש צורך לקשור אותה - שוב ושוב - בשמות רבי הוד מן העבר ? התערוכה במוזיאון מתחלקת לשלושה חדרים : חדר החלונות שבו ציורים המתארים חלון אחורי בסטודיו שבו עובד האמן,- חדר הפורטרטים שבו פורטרטים של ילדי האמן ושל דוגמנית ממוצא אפריקני , וחדר היונים שבו ציורי יונים החיות על אדן חלונות הסטודיו . התערוכה מגובשת ותלויה בצורה דידקטית , והצופה מתקדם , כביכול , מסביבתו החיצונית של האמן אל תוך מעמקי נפשו ואל פחדיו העמוקים . חדר ציורי החלונות נעים למדיי , בעל אווירה אמנותית למשעי . ציור כזה יתקבל בשמחה בכל סלון ובכל חדר הסבה בעולם המערבי , ואכן מעיון בתוויות הקטנות המלוות כל תמונה , עולה שאספנים ובעלי ממון רבים בארץ ובעולם מסכימים אתי בנקודה זו . הנוף הנשקף מהחלון מזכיר בעיקר חצרות אחוריות באירופה ( כך בדברי ההסבר , ( וכולל קיר מתקלף , חוטי חשמל , חצר פנימית ובה צמחייה ומיני גרוטאות . הקיר המתקלף מספק לאמן כר נרחב להדגים לנו מבחר מניירות ציור אבסטרקטי בצבעי הפסטל המאפיינים את הלבנט . חלקים מן התמונה נראים ממש כמו שטרייכמן או כמו זריצקי משנות הששים . ללא ספק , מדובר באמן מוכשר בעל חוש אסתטי מפותח וטכניקה מושלמת ממש , אך , למרבה הצער , קשה לי להאמין לו . אני מתבוננת בעבודות בחשדנות , ולא מסוגלת ליהנות אפילו מפיסת היופי הפשוטה המוצעת לי . בחדר השני - ציורי הפורטרטים . החזקים ביניהם הם ציורי ילדיו של האמן , רובם מצוירים על רקע חלון ( למעשה , כך יתברר בהמשך , זהו חלון הסטודיו מהחדר הראשון והשלישי ;( ניכר בציורים איזה חוסר שקט , אי נוחות ומבט חשדני . נעדרת מהם התמימות החיננית המאפיינת את התפיסה המסורתית של גיל הילדות . ודווקא פה אני מעריכה את האמן על אומץ לבו וישירותו . אלו תמונות חזקות , מטרידות , פחות חמודות ואסתטיות מציורי החלונות . דרך אגב , בטקסט ההסבר על סדרת ציורים זו לא מופיע אף שם של אמן מן העבר . מתברר שכאשר העבודות עומדות בפני עצמן , אין צורך לקשור אותן לשמות אחרים . בחדר השלישי , זה של ציורי היונים , אני נעצרת קודם כול לקרוא את ההסבר שעל הקיר . שתי נקודות שאציין מתוך הטקסט המפורט הן : א . לאמן פחד מיונים המלווה אותו מאז ילדותו המוקדמת , תקופה שבה גידל סבו יונים בחצר שבתל אביב , מה שעורר תחושות חרדה ואי שקט בעוזרי הילד . כיום דרך ציור היונים החיות בחלון האחורי של הסטודיו וגו י , הוא מנסה לסגור מעגל ולהתמודד עם טראומת הילדות הזאת . ב . בטקסט מצוין שעוזרי מצייר יונים בדומה לפיקאסו , שהיה מוקסם מיונים וצייר אותן לאורך עשרות שנים . הפסקה הבאה מוקדשת לציורי היונים - אלה של פיקאסו . מעבר טקסטואלי חלק , כמעט בלתי מורגש , ששם את שני האמנים על אותו רף - שניהם מציירים יונים ! וממניעים דומים ! מהו בעצם ההבדל הגדול ? נו , באמת . התיאור הפסיכולוגי המפורט והנרחב של טראומת היונים הזכיר לי פרק מסדרת הטלוויזיה המתחזים ( Faking it ) שראיתי לפני כמה שנים . בתכנית אנגלית זו מנסה אדם להתחזות בצורה אמינה לבעל מקצוע שיש לו מיומנויות שונות לחלוטין משלו . לרוב מלווה ההתחזות גם במעבר לסטטוס חברתי ולאורח חיים שונה . בקורס מזורז בן חודש מנסים אנשי מקצוע מתחומים שונים המשיקים לתחום מקצועו החדש , להעניק לו את הלוק הנכון וללמד אותו כיצד להתחזות בצורה מושלמת . בסופו של החודש מתקיים מבחן , ובמהלכו צריכים שלושה שופטים מהתחום לזהות מיהו המתחזה מבין שלושה נבחנים ( הגיבור ושני נבחנים מקצועיים . ( בפרק שראיתי למד בחור צעיר , חסר כל ידע באמנות , כיצד להתחזות לאמן עכשווי . זכור לי במיוחד השיעור שבו לימדו אותו לדבר על עצמו ועל עבודתו . שכנעו אותו שהדרך הקלה ביותר עבורו להציג את האמנות שלו כמשהו אמין יהיה אם מקור ההשראה שלו יוצג ככאב או בטראומה או כפצע פתוח מההיסטוריה האישית שלו . לאחר נבירה מאומצת בביוגרפיה המשעממת למדיי שלו , נבחרה טראומה , מחלת ילדות שאילצה את האמן המתחזה לשהות במיטתו תקופה ממושכת . מכאן ואילך המשיכו לפתח ולנפח את הטראומה אל תוך העבודות והקונספט שבנו לו . את מבחן הסיום - פתיחת תערוכה וריאיון עם צוות שופטים - עבר גיבור הפרק בהצלחה ; איש לא זיהה שאין המדובר באמן אמיתי . חזרתי ונזכרתי בהשוואה כשראיתי ריאיון מצולם עם האמן , ובו התברר ( זה לא היה כתוב בהסברים - מאיפה לי לדעת (? שהפורטרטים של ילדיו אמורים לבטא את תחושת החרדה והסלידה שחש האמן בילדותו במפגשיו עם היונים של סבא , שילדיו היו אמורים למעשה לשחק אותו עצמו כילד . (!) ושוב יש פה סגירת מעגל בתוך סגירת מעגל , אבל בשלב זה אני כבר הותשתי , ויתרתי ונשארתי מחוץ לכל המעגלים המרובים והנסגרים . בדרך החוצה עוד הצצה לחנות המוזיאון , ובה אלבום שיצא לקראת התערוכה - כארבע מאות עמודים עוביו וכשלוש מאות שקלים מחירו . נראה שהיו רציניים פה בהשוואות עם פיקאסו , אחרת אני באמת לא מבינה מה עבר להם בראש . אז מה , האם ייתכן שהאיש מצליח לעבוד על כולם כל הזמן ? אולי אני סתם קטנת אמונה ולא ידעתי לזהות את האיכות המופתית כשנתקלתי בה ? קשה לי להתייחס בזלזול להחלטות של כל כך הרבה אנשים ולייחס אותן לקשרים אישיים ולפוליטיקה תככנית . אחרי הכול , הבן של רותקו הגיע לפתיחה , ולו , מן הסתם , יש איזה מנגנון לזיהוי אמנות איכותית מוצפן בקוד הגנטי או משהו בסגנון . התערוכה נאצרה על ידי מנהל המוזיאון , וגם פה זו אמירה של אמון בלתי מתפשר באמן ובעבודתו . כל הסממנים החיצוניים מעידים על כך שמדובר באמן גדול , ובכל זאת , שום דבר לא נראה נכון , לא אמיתי , לא מקרין כנות . ככל שאני חושבת על זה יותר , כך אני מצליחה פחות לחבר את חלקי הפאזל הזה לתמונה שלמה . כנראה חסרה לי איזו חתיכה . ?
|
|