פרק טו מדיניות הספר הלבן

עמוד:146

האוראטוריה החגיגית , המכריזה על חובת החזק לכבד את תקנובו ואת סמכותו העליונה של חבר הלאומים , לצפות תמיד לפסק דינה של ג'ניבה , מבלי להשתמש מעולם בטכסיס של יצירת "עובדות קיימות" ע"י פעולה חד צדדית ; ועל אחת כמה וכמה שיש להנזר מן השמוש בטכסיס הזה נגד החלש . . , יתכן , שלא יושם לב לדיסונאנסה זו , המובלעת בתוך רעם המאורעות הכבירים המתרחשים בעולם , ורק באותה הפנה הקטנה , שהיא ארץ מכורתו של החלש , ירגישו בה ! אבל משולה היא לאותה השריקה העמומה , שמשמיעה המכונה הגדולה בתנועתה ושמוכיחה , כי דבר מה נפגם ונתקלקל ,, אי שם" בפנים המכונה . ' בשטח הפראקטיקה ההנהלתית נראו עוד מלפני זמן אותות מדאיגים שהוכיחו , כי הביורוקראטיה הארצישראלית נוטה ברוב התלהבותה להתיחס אל הספר הלבן כאל ה"שולחן ערוך" היחידי שלה , אף מבלי לחכות לאישורו החוקי . מגמה זו התבלטה ביחוד בשני כיוונים . הכיוון האחד הוא — עניני העליה . בכל משא ומתן המתנהל על מספר העולים' שיורשו להכנס לארץ או שלא יורשו , מסתמכים הפקידים בירושלים ובלונדון בגילוי לב גמור על הספר הלבן כעל " הפוסק האחרון" שלהם : הספר הלבן קבע , שאפשר לתת רשות כניסו ? ל 25 , 000 פליטים בתנאים מסויימים . הספר הלבן אסר בהחלט על הגדלת מכסה פלונית או אלמונית ... התוצאה המוסרית מזלזול זידוני זה בחוקיות הדברים , זלזול בכוונה תחלה , מתוף בטחון שקט של "תקיף" — מוכרחת להתגלות בהזדמנות הראשונה : בתור שרירות לב והפקרות מתחת לשטח העליון — ובכל הכיוונים . כבר נראו לעין גם תוצאות מעשיות אחרות * ואע"פ שהעתונות הבריטית עברה עליהן בשתיקה , הרי הן נודעו ברבים ועשו רושם

מכון ז'בוטינסקי בישראל


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר