|
|
עמוד:47
עריבה בפי הדובר העברי אם יקפיד על כללי האסתטיקה המוצעים על ידו . זיבוטינסקי לא גרס את המבטא ה"מזרחי" וכפר בהנחה שהעברית נמנית עם לשונות המזרח . המזרח בכללותו היה זר לרוחו . מעולם לא נלכד בקסמיו , ובהיותו ראציונאליסט , אדם העומד בשתי רגליו על קרקע מוצקה של הווי מוחשי , סלד מפני שגיונות הדמיון והרומאנטיקה המנמנמת המאפיינים את איש המזרח . לא המדבר , לדעתו , היה מקור יניקתה של תרבות עמנו בעבר , ונפשו נקעה מעצם הרעיון שלפיו הציונות אומרת , מבחינה רוחנית , לחזור אל המזרח . " אין לנו , היהודים , שום דבר משותף עם מה שמכונה ' - מזרח' ותודה לאל על כך . " מקובלים היו עליו דברי נורדאו . "בדעתנו לבוא לארץ-ישראל כשליחי-התרבות ולהרחיב את הגבולות המוסריים של אירופה עד נהר פרת . " זיבוטינסקי היה סבור שהיהודים היו בין מניחי היסודות של "תרבות המערב , " ש"היא עצם מעצמנו , בשר מבשרנו ורוח מרוחנו . " לאמיתו של דבר נטה זיבוטינסקי לשייך את תרבות ישראל לאגן הים התיכון , שעמיו האיטלקי והצרפתי חיים בו תחת שמי-תכלת בהירים החופפים על נופיהם . הוא אהב את החירות המשחררת שצליליה מתנגנים בנפש הבריות היושבות לחופיו , את גילוי לבם , חדוות החיים והדינאמיקה המניעה אותם לפעולה , להישגים , להתבטאות עצמית ולמיצוי מנעמי-החיים על כל הטוב הצפון בהם . הוא חלם על מדינה עברית שתשתבץ בפסיפס הזהוב של ארצות-השמש ותקנה לאזרחיה הגאים ממזגה המלבב של תרבות אנושית , דמוקרטיה נאמנה , ההולמת את מהותה העמוקה של נחלת-עמים ברוכת-אל זו .
|
|