|
|
עמוד:8
הגיוני הוא לחשוב כי הם התנגדו להינתק מביתם , רכושם ועסקיהם המקומיים . ברם , לא מן הנמנע כי סירובם נבע גם מסיכה אחרת לגמרי , כגון , רתיעה מהשתתפות בייסודה של עיר המאורגנת במתכונת של פוליס הלניסטית . אם נניח כי חלק מהחוגים האמידים הללו באו מציפורי , נוכל לשער על נקלה כי התנגדותם נבעה גם מלוקאל פטריוטיזם , לשון אחר — כבני ציפורי הם התנגדו נמרצות לאובדן הבכורה של עיר מולדתם כבירת הגליל לטובת טבריה . סיבה זו מקבלת משמעות מיוחדת לאור המידע שבידינו כי אכן נאלצה ציפורי להיות כפופה למרותה של טבריה , מצב שהיה למורת רוחה במשך שנים לא מעטות , עד ימי נציבותו של פליכס 60-52 ) לספירה , ( אשר בימיו הופרדה טבריה 9 מהגליל . מסתבר כי עד ייסוד טבריה ישב הורדוס אנטיפס בציפורי ובה היה גם בית האוצר המרכזי של ממלכתו וכן גם הארכיונים הציבוריים ושאר המוסדות הממלכתיים . כל אלה הועברו לטבריה הכירה החדשה . האיבה והיריבות , שהתפתחו בין שתי הערים בעקבות המעשה הזה , לא שככו במשך שנים רבות ונמשכו אפילו לאחר המרד הגדול עד המאה הרביעית לספירה . ההתנגדות להקמת טבריה אחת הסיכות העיקריות להתנגדותם של חוגים רחבים בציבור היהודי לייסוד טבריה היתה נעוצה במישור הדתי . מסתבר כי הקמת העיר היתה קשורה מלכתחילה במחלוקת דתית קשה על דבר טומאתה , בהיותה ממוקמת על גבי קברים שהיו שייכים , לפי המסורת 10 התלמודית , ליישוב המקראי העתיק רקת או לחמת הסמוכה . לדבריו של יוסף כן מתתיהו , לא נרתע הורדוס אנטיפס מכך , ואפילו ציווה לסלק את הקברים מאתר הבנייה . לימים , טוהרה העיר מטומאתה , והמסורת התלמודית מייחסת את המעשה לרבי שמעון בר יוחאי , שכולו אפוף הוד של אגדה . לדברי המסורת , הסתתר שמעון כאחת המערות בסביבה מפחד השלטונות הרומיים . לאחר ישיבה ממושכת במסתורו , כשהוא מכוסה בחול עד צווארו , יצא מהמערה כשגופו לוקה בפצעים , אולם משירד עם בנו ורחץ בחמי טבריה נתרפא . או אז גמלה בלבו ההחלטה לטהר את העיר מטומאתה ולהביא סוף למחלוקת המפלגת על אודותיה . נראה אפוא כי סגולותיה של העיר ופירסומה העולמי כמקום של מרחצאות מרפא הם שהכשירו במידה רבה את הקרקע גם לטיהורה . אם ניקח כחשבון את חשיבותה הכלכלית המסחרית של טבריה כעיר היושבת על ציר דרכים חשוב המוביל מצפון , ואם ניקח גם בחשבון את חשיבותה כעיר נמל המקושרת בקו ספנות קבוע ושוקק עם סוסיתא = ) היפוס ) שממזרח לכינרת , נוכל להבין כי אי אפשר היה להחרימה כמקום יישוב טמא לאורך ימים . ככלות הכול דרישות החיים היומיומיות היו חזקות ומכריעות וגם חז"ל הכירו בהן . ההתנגדות הדתית למפעלי הבנייה של הורדוס אנטיפס בטבריה באה לידי ביטוי גם בביקורת שהוטחה נגדו על ידי חוגים רחבים בעטיו של ארמון המלכות המפואר שבנה לעצמו . הארמון קושט בציורי חיות . דבר שהיה נגד חוקי התורה " . למעשה , מקובל עלינו מהמסורת התלמודית כי 'כל הפרצופין מותרין חוץ פרצוף אדם , ' ועל כן תמוהה במקצת ההתנגדות הזו . ברם , לא מן הנמנע , ואפילו נראית מאוד הסברה , כי ההתנגדות נבעה
|
|