גבולות לשוני – גבולות עולמי

עמוד:339

חושב אלא כולם בדעה , איש אינו מניח כי כולם יוצאים מן ההנחה , ואף אישה אינה הרה או מתעברת , אלא כולן נכנסות להיריון , וכנראה אף פעם לא יוצאות ממנו . אם התהליך יימשך , הרי שבשלושים השנים הבאות לא יהיו לנו עוד בתי חולים , אלא מעונות זמניים ללא מרגישים טוב . רוב בתי החולים כבר קרויים בשם היופמי " מרכז רפואי . " יצרנו נורמה לשונית שקרית . ויש גם עברית של פוליטיקאים . ארבעה סימנים אתה מוצא בפוליטיקאי השאפתן : הפרמטרים ; האילוצים ; הוא בדרך כלל מוצא את עצמו מנוע ; ומן הרגע שבו נתבשר על מינויו , חזקה עליו שיחדל לומר "אני מקווה" ויתחיל לומר "אני תקווה . " לעיתונאי המראיין אותו הוא אומר – וזה ציטוט – "בצעו אהבה ולא מלחמה . " יש עלייה מובהקת – שגם לה ודאי משמעות פסיכולוגית משלה – בשימוש בהפעיל ובנפעל . כבר אין לנו ריקוד , יש לנו הרקדה ; אין קריאה אלא הקראה ; אין שתילה אלא השתלה . באמת , כדאי לבדוק פעם מה קורה לו לאדם לאורך ימים כאשר אין הוא רוקד אלא מורקד . אולי כרוך הדבר בכך שאיש אינו יורה עוד יריות , אלא תמיד מסתבר שהיריות נורו ; השובתים לעולם לא יפעילו אמצעים אלא תמיד אמצעים יופעלו על ידי השובתים , ואיש אינו עושה מעשים , אלא שכל מיני מעשים ננקטים על ידיו . אומה שלמה נפעלת . קוריוז אחד – לאו דווקא שגיאה – הוא בבריחה שלנו בשנים האחרונות מן הצליל הנשי אל הצליל הגברי כביכול . כבר אין לנו פגישה , יש לנו פגש – והמשוררת רחל היתה כותבת בימינו : פגש , חצי פגש . הישיבה הפכה לדיון , אולי בצדק , אבל לדיון הזה אין אנו מגיעים עוד במכונית , אלא ברכב , ומי שאין לו רכב , זו כבר לא דפיקה אלא דפק . אולי היתה כאן איזו התערבות של התנועה לשחרור האישה , כי לשם איזון יש לנו חמש–עשרה אלף לירות , כלומר האלף הפך לנקבה , אולי זכר לאלף נשיו של שלמה . נכון שהיה בלבול מסוים בין המינים גם בספרות הרבנית , אבל שם היה זה בלבול מכוון , מטעמים של צניעות . בספרות הרבנית מוצא אתה "הנשים הולכים , " כדי לא להבליט את נשיותן . מכל מקום אף דור לא הגיע לבלבול בין המינים כדורנו שלנו . למען האמת , איני יודעת עדיין מה משמעותה של העובדה . הפסיכולינגוויסטים שלנו יראו בכך אולי תופעה נוספת של יוניסקס . מכיוון שאנחנו מצווים על האופטימיות , נשתדל בדוחק לקבל פירוש זה . חמורה לא פחות היא המליצה המודרנית . בתחילת שנות המדינה היתה כאילו איזו רתיעה משימוש במליצה המקראית או המשנאית ; אנשים ביקשו לכתוב בדיוק את מה שהם חשים , בלי להיעזר בצירוף מילים משומש . אלא שבעת האחרונה חזרה המליצה בדרך האחורית , ולא המליצה המקראית , המעידה לפחות שהכותב למד משהו , אלא מליצה מודרנית . ומכיוון שמליצה אין בה דיוק , או שהיא מעידה על עצלות הכותב , מעתה אין לנו אזהרה או אתראה או חשש , על דרגותיהם השונות , אלא אצל כולנו נדלק אור אדום . אין לנו חילופי דברים שבכעס , אלא כולנו מדברים בטונים גבוהים – אגב , זה ביטוי מוטעה ומטעה , כי מבחינה אקוסטית אין כל קשר בין גובה הטון ובין עוצמת הצליל . איש אינו מנצל את ההזדמנות שבאה בדרכו , וכולנו ממהרים לעלות על העגלה . הגרוע בדברים האלה אינו רק חוסר הדיוק וחוסר הדמיון , אלא שקיים כנראה איזה חוק טבע שלפיו מליצה גוררת מליצה , ומטפורה מעורבת גוררת מטפורה מעורבת . וכך , משעולה הוויכוח לטונים גבוהים , נדלק אצל חלק הארי של האנשים אור אדום , והם עולים על העגלה הפוליטית שזה עתה נולדה , נכנסים לתמונה , ובכך משמיעים צליל חדש בנוף הפוליטי היבש שלנו . על כגון דא נאמר רחמנא ליצלן . זאת ודאי איננה לשון הראויה להישמר . ייתכן בהחלט שאנו נכנסים עתה לתקופה האוראלית החדשה , כיוון שבידינו אמצעים לשימור הידע שלא היו לשום דור קודם : יש לנו הרבה מאוד ספריות , מחשבים ובנקים של זיכרון , והרבה דברים מוקלטים ורשומים . התקשורת המיידית ממלאה עתה את עולמנו יותר מעניין השימור ; הבה נשאל את עצמנו מי בימינו כותב מכתב אם הוא יכול לטלפן . עולמנו מלא צלילים כדרך שלא היה מעולם לפני כן , מכל הטרנזיסטורים והקלטות והטלוויזיה . העולם מלא מוזיקה ופזמונים ותקשורת אוראלית בעלת מכנה משותף נמוך למדי . נכון שהאפשרות הטכנית להעביר את כל הצלילים האלה יצרה גבולות חדשים ; השכנים האמיתיים שלנו הם אותם אנשים שאנו נוהגים לדבר איתם בטלפון , עד שלמעשה יש לנו שכונה טלפונית בהישג יד בתוך הבית ; ואנו בקיאים בפרשת חייו של מדינאי ובדרן שמעבר לים יותר משאנו בקיאים בפרשת חייו של אדם הגר מעבר לכביש . לכל האוראליות החדשה הזאת צפנים וחוקים משלה , והשפעתה על הלשון – על כל הלשונות שבעולם – עצומה . אבל יחד עם ההרחבה המדומה הזאת של גבולות התקשורת שלנו , קרה באורח פרדוקסלי דבר הפוך : הצרת הגבול התרבותי ואף התרבותי–הגיאוגרפי שלנו . החלפנו את הצופן ארוך המועד בצופן קצר מועד . אם פעם יכול היה יהודי מכתריאליבקה לומר ליהודי מבגדאד "ברח דודי , " והצופן השבטי בן אלפי השנים היה ברור – הרי היום אין יהודי ישראלי יכול לומר ליהודי אמריקני "יש עצה , טגן ביצה" – כי הצופן השבטי הזה מצומצם וקצר מועד . לא האוראליות עצמה יש בה כדי להפחיד , אלא הניסיון להשיב על השאלה איזה שימוש אנחנו עושים בה ולמה היא תהפוך אותנו . מה שיקרה ללשון העברית בשנים הבאות לא יהיה שונה ממה שצפוי לכלל התרבויות הכתובות המפותחות , שחלק מהן

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא