העברית, ראשי פרקים

עמוד:336

העבריינים . כן , הכול בה , מלשון הטייסים העניינית והמדויקת עד לשון הילדים הבוראה את הדימוי ; מלשון המליצים המעלה בקודש עד לשון ההמעטה הנרתעת מההגזמה והרהב וההשתפכות ויודעת את האיפוק והמידה הנכונה . בימי מלחמת יום הכיפורים שאלתי קצין אחד "איך קובי " ? אותו קובי היה אחד מגיבוריו האגדיים של הקרב הנורא שהתחולל שם ליד החווה הסינית . הרהר האיש והשיב לי : "קובי בסדר . " כך היתה המילה "בסדר" מבע לתמצית השבח , לערך ההפלגה . תחיית הלשון והיותה לשפתו של עם שלם היא סיפור נפלא מאין כמוהו . אך בצד ניצחונה של הלשון העברית אני עד לתופעות מדאיגות של רידוד הלשון ודלדולה , לנתק אסוציאטיבי . סליחה , כוונתי לנתק האזכורי ממקורות הלשון , עושרה , ספרותה ורבדיה . בהקדמה לספרו השירה העברית בספרד ובפרובנס , חלק ב , ' כותב הפרופ' חיים שירמן : "משוררי התקופה הקלאסית לא זו בלבד שהרבו להשתמש באוצר המילים של המקרא , אלא היו נוהגים לתבל את דבריהם בפסוקים או בשברי פסוקים מן הכתוב כלשונו ... החוקרים היהודים החדשים כינו תבלין לשוני זה בשם 'סגנון שיבוצי' מפני שהשאילות מן המקרא נראות כמין מעשה תשבץ בתוך דברי המשורר ... בימים ההם היו ילדי ישראל לומדים את התנ"ך בגיל רך ויודעים פרקים מתוכו בעלפה עוד לפני שהבינום לכל פרטיהם ... משורר שביקש לבדח את דעת הקורא , הרי דבר זה ניתן לו על ידי הסגנון השיבוצי במידה שאינה מצויה בלשונות אחרות . " שירמן מביא לדוגמה כמה משפטים מתיאורו של זקן זולל , המופיע בשער השלישי של תחכמוני לאלחריזי : "וזרועותיו הקערה יתמוכו / וכל אשר בה אליו ימשוכו / ומפיו לפידים יהלוכו / והנתחים המשובחים אם יאחזם בכפו / ישלח בם חרון אפו / וכל חתיכה שמנה / אשר מרחוק יראנה בעבותות אהבה ימשכנה / בעודה בכפו יבלענה / לא השאיר אחריו כל מאומה / כגן עדן הארץ לפניו ואחריו מדבר שממה . " הנה כי כן ראינו כיצד מעלה המשורר בקטע הנפלא הזה פסוקים מאיוב ומתהלים , מהושע , ישעיהו ויואל . כן , אני מרבה להרהר בשנים האחרונות בסכנה הצפויה בישראל לסגנון השיבוצי הזה , בסכנת הנתק האזכורי . בעודה משמשת שפה לאומית למיליוני ישראלים , אכן חלים בה בעברית גם תהליכי רידוד והידלדלות . רבים מתלמידי בתי הספר התיכונים בישראל מתקשים לא פעם להבין ולפענח קטעי ספרות עברית חדשה , שירה ופרוזה , בשל הנתק האסוציאטיבי הזה , בשל העדר תשתית זוכרת ומפנימה של המקרא והמדרש ולשון הפייטנים לדורותיהם . לפני שנים אחדות שימשתי במשך שלושה חודשים סופר אורח במערכת החינוך התיכוני . סבבתי ברחבי הארץ . הגעתי לבין ספר תל–אביבי הנחשב ליוקרתי . הופעתי בפני תלמידי השביעית והשמינית . רובם ילידי הארץ , דור רביעי וחמישי לדוברי עברית . קראתי בפניהם את שירה של רחל "מנגד , " שבו מצויות שתי שורות מן הנפלאות בשירתנו : "בכל ציפיה יש עצב נבו" וכן "פרוש כפיים , ראו מנגד , שמה אין בא / איש ונבו לו על ארץ רבה . " מנגד ונבו . חשבתי שיתרגשו כמוני . הם נשארו קרים ושותקים . הוברר לי כי המושגים "מנגד" ו"נבו , " הלקוחים מהטרגדיה של משה רבנו על הר נבו – "מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא , " היו זרים להם לחלוטין . לכן לא חשו , לא הבינו את משמעותו של שיר האהבה המיוסר הזה , שכתבה המשוררת הבודדה והחולה . קרעתי קריעה . זה שנים אני מתריע על סכנת הנתק האסוציאטיבי , הנתק האזכורי , הנובע מבורות , מהעדר בקיאות והפנמה אוהבת בתנ"ך , אבן השתייה של לשוננו . לסיום . העברית משתנה והולכת . ספרים רבים זוכים לתרגום מחודש בשל חוק ההתיישנות החל עליהם . וזה טוב ויפה . אך סיפר לי המשורר והחוקר דן אלמגור כי נתבקש לעבד מחדש את המחזמר שלמה המלך ושלמי הסנדלר של סמי גרונימן ואת פזמוניו הנפלאים של אלתרמן המצויים בו . הוא דחה כמובן את ההצעה הזאת ואמר כי חלילה לו לגעת באות אחת מיצירת המופת הזאת . למען האמת , לא קל למאזין הממוצע להבין את הפנינה העברית הזאת : "הגברת מהרהרת / איך להתלבש / ובאיזו מין שמלה תצא חוצץ היא / כי אם קליפה אחת יוצאת בשמלת שש / יוצאת שנייה בשמלת שש וחצי . " "קליפה" בקבלה – " כוח הטומאה . " "קליפה" היא גם כינוי לאישה רעה : "גרוני יבש – וי"ש אין טיפה / ובבית אישה קליפה . " "שמלת שש" היא שמלת משי , ואילו "שש וחצי" היא גם שעה וגם יותר משי ממשי . ועדיין לא אמרנו כלום על הביטוי רב המשמעויות "תצא חוצץ . " העניין חשוב מאין כמוהו . ואני רק בשולי אדרתו נגעתי .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא