חייה הנמשכים של היידיש

עמוד:305

הלשונית שליוותה גם את מיטב יוצרי ספרות יידיש במאה ה , 19– ובהכרה במה שנחשב עד כה ל"ז'ארגון" כשפה לאומית יהודית , שבה נוצרת והולכת תרבות יהודית חילונית מודרנית , שהיא לפחות אחד הגילויים המרכזיים של התרבות היהודית המודרנית , אם לא העיקרי שבכולם . היידישיזם נתקל , כמובן , בהתנגדות מצדדים שונים , ובעיקר מן הצד הציוני–העברי ; ולמעשה , החלה בשלב זה "מלחמת הלשונות , " שהסעירה את התרבות היהודית המודרנית עד לשואה ולהקמת מדינת ישראל . בשני המחנות קמו מתנגדים נמרצים יותר או פחות למצב הלשוני הדיגלוטי המסורתי , שבו שימשו העברית והיידיש זו לצד זו , ותבעו חד–לשוניות תרבותית יהודית–לאומית ( כגון אחד העם , שפסל את היידיש מכול וכול והתנבא לשקיעתה המהירה , לעומת היידישיסט המובהק חיים ז'יטלובסקי . ( נמצאו , כמובן , גם רבים שקראו לפשרה ולדו–קיום , ובהם מרבית הסופרים הבולטים של התקופה , שיצרו בשתי הלשונות . מלבד זאת היתה ליידיש ולעברית גם חזית משותפת במאבקן נגד לשונות לעז ( בעיקר רוסית , ( ששימשו יוצרים והוגי דעות יהודיים לאומיים , והללו תבעו גם בשביל היצירה שנוצרה בהן מקום במסגרת כוללת של ספרות והגות יהודיות מודרניות . למרות ההתנגדות שנתקל בה , התבסס היידישיזם והשפיע השפעה רבה על החיים התרבותיים של היהדות האשכנזית במזרח אירופה ובצפון אמריקה . לביטויו הרשמי הידוע הוא הגיע בוועידת צ'רנוביץ , שהתכנסה בקיץ 1908 בהנהגתו הרוחנית של י"ל פרץ והכריזה על היידיש שפה לאומית ; ואולם יסודותיו הונחו הרבה קודם לכן . הוא הסתמך הן על פריחתה של ספרות יידיש המודרנית , הן על גיבוי פוליטי של מפלגות סוציאליסטיות לאומיות כגון ה J נד , שכפרו בפתרון הציוני וחיפשו תיקון לאומי וחברתי לחיים היהודיים שחותם ה"כאן" המזרח אירופי והצפון אמריקני טבוע בו . לימים תמכו ביידיש כשפת תרבות לאומית גם האוטונומיזם מבית מדרשו של שמעון דובנוב והפולקיזם . על בסיס זה התפתחו מערכות חינוכיות , שלימודיהן התקיימו ביידיש החל בגן הילדים וכלה בבתי ספר תיכונים ובבתי מדרש למורים ולגננות . מערכות כאלה , שדאגו לא רק לקיומה של רשת בתי ספר וגנים אלא גם ליצירתם של כל מכשירי הלימוד הדרושים לה , למן מקראות ספרותיות ועד לספרי לימוד במתמטיקה ובפיזיקה , פרחו בין שתי מלחמות העולם ברחבי מזרח אירופה ובכמה מארצות ההגירה במערב ובמידה ניכרת ביותר בתחומיה של ברית המועצות . בברית המועצות זכתה היידיש למעמד של שפה רשמית בשתיים מן הרפובליקות , שהיו בהן ריכוזים גדולים של דוברי השפה , אוקראינה וביילורוסיה ( היא אף היתה אמורה להיות השפה הרשמית העיקרית של הרפובליקה היהודית בירוביג'אן . ( את מלחמת היידיש ניהלה כאן המחלקה היהודית של המפלגה הבולשביקית ( ה"יבסקציה , ( " שנחלה בה ניצחון מוחץ במאבקה נגד העברית , והביאה להחרמת העברית ברחבי המדינה הסובייטית , לאיסור פרסומים בה ולעונשים כבדים לסופרים עבריים ששלחו את יצירותיהם לחו"ל . אפילו תיאטרון "הבימה" המוסקבאי , אשר היו לו מליצי יושר רבים בקרב העילית האינטלקטואלית והאמנותית של המדינה , נאלץ לעזוב את תחומיה ולצאת לנדודים במערב . היבסקציה הנהיגה כתיב יידיש חדש שנתקבל ברחבי ברית המועצות ואף בכמה פרסומי יידיש קומוניסטיים במערב ; כתיב פונטי לגמרי , שהקל על הקוראים העממיים שלא היו בקיאים בלשון הקודש באמצעות איות פונטי של המילים העבריות והארמיות ( אגב ליווי טקסטים שבהן הופיעו מילים אלו בהערות הסבר ובתרגומים , ( ויתור על האותיות הסופיות ושאר חידושים שמטרתם היתה עקירת היידיש משורשיה העבריים . בהקשר הזה ראוי להזכיר שביישוב הציוני שבארץ–ישראל התנהלה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם , אמנם ללא אמצעי אכיפה שלטוניים , מלחמה הפוכה ביידיש ובתרבותה . האוניברסיטה העברית בירושלים סירבה לקיים לימודי יידיש במסגרתה ( למרות פנייתם של ציונים מובהקים כגון ברל כצנלסון ואורי צבי גרינברג אליה בעניין הזה ;( לא נתאפשרה הפעלתו של תיאטרון יידיש ( כבר ב1911– דיווח י"ח ברנר בסיפורו "מכאן ומכאן" על לחץ ציבורי כבד , המביא לשיתוקו של ניסיון להקים בימה יידית בארץ–ישראל ולבריחתו של הגיבור השחקן דיאספורין מן הארץ . ( אפילו ביאליק , שהיה עד אז מנהיגה הבלתי מעורער של התרבות העברית בעולם ובארץ–ישראל , ספג ב1926– ביקורת קשה על שום שהמליץ , בנאום קבלת פנים לכבוד הסופרים היידיים שלום אש ופרץ הירשביין , שביקרו אז בארץ , על קיום הברית בין עברית ליידיש , שאותן דימה לנעמי מבית–לחם ולכלתה רות המואבייה " ) בה בשעה שנעמי ישבה בבית וחיכתה למלכות , היתה רות המואבייה יוצאת ללקט לה שיבולים . ( " מלחמת הלשונות , שניזונה מההקצנה האידיאולוגית של שני המחנות , והגיעה לשיאה בתקופת היישוב , נמשכה גם בשנותיה הראשונות של המדינה , כאשר נעשו ניסיונות למנוע הקמת תיאטרון יידיש בארץ . התנגדות זו רוככה עם ריבוי עולים ניצולי השואה ששפת דיבורם היתה יידיש . ואולם ראוי להזכיר שגם בלב המחנה הציוני–הסוציאליסטי נמצאו , בייחוד בתקופת העלייה השנייה , חסידים מובהקים של היידיש , שלא השלימו בקלות עם ההינתקות מלשון ההמונים היהודיים במזרח אירופה . כזו היתה , לפחות באורח זמני , גישתם של יעקב זרובבל ויצחק בן–צבי . בורוכוב , הוגה הדעות הציוני המארקסיסטי העיקרי , תרם תרומות נכבדות כחוקר , כבלשן וכביבליוגרף גם לענף מחקרי חדש במסגרת לימודי היהדות , הוא ענף לימודי היידיש . ענף זה פותח תחילה , מסוף המאה ה , 19– בידי חוקרים

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא