הלקסיקוגרפיה של העברית הישראלית

עמוד:269

הלקסיקוגרפיה של העברית הישראלית רפאל ניר מילונאות ( לקסיקוגרפיה ) היא ענף יישומי של הלקסיקולוגיה , ועניינה תיעוד של מילים השגורות בשימוש בשפה מסוימת . לתיעוד כזה ייתכנו מטרות שונות . נזכיר כאן שתיים מן הנפוצות ביותר : הוא עשוי לשרת מטרה מדעית – לתאר את אוצר המילים של שפה בתקופה מסוימת או בתקופות שונות בתולדותיה , ולהעמיד את המידע הזה לרשות החוקרים ; מילון עממי ( להבדיל ממדעי ) מטרתו לסייע בידי הקורא או לומד הלשון לברר משמעות ( או כתיב ) של מילה מסוימת . המידע העיקרי שמספק המילון הוא סמנטי : תיאור משמעות – או משמעויות – המילה . כאשר מדובר במילה פוליסמית ( רבת משמעים , ( מתועדות המשמעויות השונות שיש למילה בתקופה מסוימת או בתקופות שונות שבתולדות הלשון . בצד המידע הזה עשוי המעיין במילון למצוא בו גם מידע מסוגים אחרים : אורתוגרפי ( הכתיב של המילה , ( פונטי ( כשהמילון מציין , בכתב פונטי , את ההיגוי של המילה , ( תחבירי ( ציון הפונקציה של המילה ברצף הלשוני : שם עצם , פועל , תואר הפועל וכד , (' אטימולוגי ( כשהמילון מספק מידע על מקור המילה ועל הרובד ההיסטורי שבו שימשה לראשונה , ( סוציו–לשוני ( המשלב , או הרמה הלשונית , שבו משמשת המילה : בספרות , בדיבור העממי , בעגה או בשפת הילדים . ( ראשיתה של המילונאות העברית בימי הביניים ( האגרון של ר' סעדיה גאון , המחברת של מנחם בן–סרוק , ספר השורשים של דוד קמחי . ( המילונים הללו תיעדו בעיקר מילים מלשון המקרא , ונועדו לסייע בידי דוברי שפות זרות להבין טקסטים בשפה העברית . בימי תחיית הלשון נרתם אליעזר בן–יהודה למשימה הגדולה של חיבור מילון העברית לתקופותיה , משום שראה בכך מכשיר חשוב לתחיית השפה . במילון הלשון העברית הישנה והחדשה מובאות מילים מן המקרא , מן המשנה ומן העברית של ימי הביניים . כן מצויות במילון מאות מילים שחידש בן–יהודה עצמו . המילים מוסברות באמצעות תרגום לערבית , לאנגלית , לצרפתית ולגרמנית . ההוצאה לאור של המילון היתה תהליך ממושך . את הוצאת כרכי המילון השלימו , לאחר מותו של בן–יהודה , מ"צ סגל ונ"ה טור–סיני . הכרך האחרון יצא לאור בשנת . 1959 עד לשנות ה80– של המאה ה20– יצאו בישראל מילונים מסוגים שונים , שמטרתם לסייע לדוברי העברית וללומדיה . מקצתם חד–לשוניים ( עברית בעברית , ( דוגמת מילוניהם של גור–גרזובסקי , מדן , כנעני ואבן–שושן , ומקצתם דו–לשוניים ( טור–סיני , אבן–שמואל , אלקלעי , סיון–לבנסטון ואחרים . ( מן הראוי להזכיר את מפעלה הגדול של האקדמיה ללשון העברית בהכנת המילון ההיסטורי של העברית הבתר–מקראית . מטרתו לתעד את כל המילים ששימשו בטקסטים עבריים קאנוניים . בצד המילונים הכלליים , החד–לשוניים והדו–לשוניים , יצאו גם מילונים למטרות מיוחדות , בהם מילוני סלנג , ניבונים , התקינות הפוליטית מתייחסת בעיקר לאוצר המילים והביטויים . למעשה , נורמות מן הסוג הזה היו קיימות מאז ומעולם . הן נובעות מכך שביטויים מסוימים סופגים קונוטציות שליליות עקב שינויים בתפיסות ובמוסכמות חברתיות . כך , למשל , השתנו הנורמות הנוגעות לשימוש בביטויי מגדר בגלל מחאות של ארגונים פמיניסטיים , ובעברית נחשב "בן זוג" תקין לעומת " בעל" הפסול . השימוש ב"כושים" לבעלי עור שחור , יהודים או בני עמים אחרים , נחשב בלתי תקין . כשמדובר בגיל נהוג לומר "מבוגר" או "גמלאי" במקום "זקן" או "קשיש . " "גאים" בא במקום "הומואים" הנחשב פוגע , והכינוי "מפגר" לילד או מבוגר בעל אינטליגנציה נמוכה נחשב בלתי תקין . בתיאור הקבוצות האתניות בציבור היהודי נחשבים ביטויים עממיים כמו "שוורצע , " "פרנק" ו"שיכנוזי" בלתי תקינים , והביטויים הרשמיים הם "יוצאי אסיה ואפריקה , " "יוצאי אירופה ואמריקה . " גרסה מיוחדת של הנושא נוגעת לתחום הביטחוני , ששם מקובל מינוח הקרוי גם "מכבסת מילים , " ובו דוברי הצבא , והתקשורת בעקבותיהם , ממירים בביטויים "נקיים" תיאור בוטה של האירועים , דוגמת "סיכול ממוקד" במקום "חיסול . " לקריאה נוספת : בהט , שושנה ( עורכת , ( למד לשונך , ירושלים , האקדמיה ללשון העברית , תשנ"ד . בן–אשר , מרדכי , התגבשות הדקדוק הנורמטיבי , הקיבוץ המאוחד והמכון האוניברסיטאי של חיפה , תל–אביב , . 1969 בנדויד , אבא והדסה שי , מדריך לשון לרדיו ולטלוויזיה , רשות השידור , ירושלים , . 1974 זכרונות ועד הלשון מחברת ג , ' תרע"ג , עמ' . 49-47 ניר , רפאל , דרכי היצירה המילונית בעברית בת–זמננו ( פרק : 25 " שיקולים נורמטיביים בקבלת תחדישים , ( " האוניברסיטה הפתוחה , תל–אביב , . 1993

כתר הוצאה לאור

למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר