צמיחת הלקסיקון העברי בעת החדשה

עמוד:247

צמיחת הלקסיקון העברי בעת החדשה רפאל ניר חידוש הדיבור העברי בארץ–ישראל היה מרכיב חשוב בתהליך התחייה הלאומית . התהליך הזה , שראשיתו בשנות ה80– של המאה ה , 19– היה כרוך בהסגלה ( אדפטציה ) של לשון עתיקה כדי להופכה לכלי תקשורת המשרת את צרכיה היומיומיים של החברה היהודית בארץ–ישראל . המהפך הלשוני הזה התאפשר בזכות העובדה שהקשר של היהודים עם העברית לא נותק במשך מאות שנים של גלות באמצעות קריאה מטקסטים עתיקים , מקצתם מקודשים . אף על פי שהעברית היתה לשון של טקסטים בלבד במשך תקופה של כ 1 , 700– שנה , לא פסקו היהודים מלקרוא עברית בקול , בעיקר בעת התפילה וקריאת התורה בבתי הכנסת . כך נשמרה העברית תקופה ארוכה כ " ממשות הגויה . " במשך הזמן התפתחו מבטאים שונים בתפוצות הגולה , כגון מסורת ההגייה האשכנזית , הספרדית והתימנית . עם חידוש הדיבור העברי התעורר הצורך בהאחדה של המבטאים השונים , ובעיקר – להכריע בין " ההברה הספרדית " לבין " ההברה האשכנזית . " בשנת 1913 החליט ועד הלשון העברית לאמץ את המבטא הספרדי , בהתאמות קלות למבטא האשכנזי . לשון הטקסטים העתיקים מלשון המקרא ומלשון חז"ל סיפקה למבני הלשון את התבניות הדקדוקיות הנחוצות , ובתוכן תבניות של נטיית הפעלים והשמות ומבנים תחביריים . נותרה שאלת ההתאמה של אוצר המילים . לא היה בכוחה של העברית הקלאסית , המצויה בטקסטים המקראיים והבתר–מקראיים , לספק את כלל המונחים ההולמים את המציאות החדשה , ולגשר בכך על הפער המילוני שנוצר בגלל ההתפתחויות התרבותיות והמדעיות . לכן האתגר הגדול שעמד לפני מחדשי הדיבור מאז סוף המאה ה19– היה הרחבתו של אוצר המילים העברי , כדי להתאימו לצורכי התקשורת של חברה מודרנית . אכן , באוצר המילים שירשה העברית מן המקורות לא היה כדי לספק את הצרכים של התקשורת היומיומית . אין להתפלא אפוא על כך שאליעזר בן–יהודה וחבריו הקדישו את מרבית מרצם לחידושי מילים , בעיקר אלה הדרושות לתקשורת הבסיסית ולקיום הלימודים במערכת החינוך העברי בארץישראל . האתגר היה כפול : ראשית – להשלים את אוצר המילים ולהעמיד לרשות הציבור היהודי מילון עדכני המורכב הן ממילים המצויות במקורות והן ממילים מחודשות . שנית – למצוא דרכים להפצת החידושים כדי שייקלטו בשימוש הרחב . החינוך העברי נתפס כאמצעי החשוב ביותר להפצת הדיבור העברי . ההנחה היתה שהחינוך וההוראה בעברית הם מנוף חשוב להחדרת הדיבור העברי , בבחינת "מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז . " גיבורי המימוש של רעיון התחייה היו בראש ובראשונה המורים . בן–יהודה עצמו ניסה את כוחו בהוראה בבית הספר של חברת אליאנס מתוך כוונה להפיץ את השימוש בעברית . ואולם עד מהרה נתקלו הוא וחבריו בקושי גדול . חסרו להם מונחים לציון משחקי ילדים ולהוראת מקצועות בסיסיים , בתוכם חשבון , טבע ( בוטניקה ) והתעמלות . אין להתפלא אפוא שרשימות המונחים הראשונות שהפיץ ועד הלשון היו בתחומים האלה . אפשר למצוא בהן מילים וצירופים ( שלא כולם נקלטו ) דוגמת לוחי , בדיד , נעץ , מנה , שבר פשוט , צמצום ( שברים , ( חרצית , עמידת ראש , ישיבה מזרחית , קפיצה לרום . בצד המחסור במונחים לחינוך ולהוראה יש לציין גם את בכל הנוגע לתחייתה של השפה העברית כשפת דיבור קיים המצב המיוחד שלפיו הצטרפות למדינת ישראל ולחיים הישראליים קשורה לאימוץ העברית כשפה עיקרית . אנשי העליות השונות לא היו דוברים ילידיים של עברית . השפה העברית לא היתה אמורה להיתוסף לשפה אחרת , כפי שקורה באותם מקרים בעולם שבהם מנסים לשוב לשפת אבות שלא מתה ( ולשית ואירית , השפה הילידית של איי הוואי ועוד , ( אלא להחליף את כל שפות הגולה , השפות המקוריות של העולים . המוטיבציה ליצור שפה לאומית חדשה היתה גבוהה ונותרה כך עד היום . אבל מדובר לא רק בה , כי אם גם בצורך חיוני , הקיים בכל ארץ הגירה , למצוא שפה משותפת . בארץ לא היתה שפה מקומית שרוב האוכלוסים ( היהודים ) דיברו בה . העברית היתה השפה היחידה שיכלה לתפקד כשפה משותפת לכל העולים . לכל היותר אפשר לדבר על תחיית הדיבור , על הפחה של רוח חדשה בעברית לדורותיה , על פנייה לשלביה ומשלביה הרבים של העברית כולה כמקור לצמיחה . המקרה של "תחיית" העברית הוא מן הייחודיים בקורות העמים . אף כי העברית החדשה שונה מאוד מהעברית בכל שלביה השונים , נשמרת מידה גבוהה של נגישות לעברית הקדומה יותר ויש תחושה ותודעה של רצף לא פחות מן המידה שבה מאמינים שהעברית מתה וקמה לתחייה . האמונה הזאת עצמה היא רכיב במיתוס לאומי , יסוד בבניית התודעה הלאומית הציונית . ואולם מבחינה היסטורית , הגיונית ועקרונית , שפות מתות אינן קמות לתחייה יותר ממה שעושים זאת המתים הקבורים באדמה . מהבחינה הזאת , ואולי מהבחינה הזאת בלבד , העברית אינה יוצאת דופן .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא