אורתודוקסיה ודמוקרטיה

עמוד:197

על ידי רבנים וגדולי תורה . בעומק הדברים , אין הוא מצפה מן הרב שיהיה " שלם " ומשלב , אלא מאזן ובולם ; שישמש לו עוגן בטוח בתוך הזרימה והתהפוכה , סמל מובהק לפנימי , לישן , לנצחי . כאילו אמרנו : הרב יציג את התזה , או את האנטיתזה , אך את הסינתזה יעשה הוא עצמו , באישיותו שלו . שכן , מבחינתו של היהודי ההלכתי המודרני , קיומו וחיוניותו של העולם האחד , המודרני , מובטחים מאליהם ואינם תובעים ממנו מסירות נפש . לא כן העולם האחר , המסורתי : סכנה מתמדת נשקפת לקיומו וחיוניותו , ויש צורך בדבקות רצונית עילאית כדי להבטיח את רציפותם . לא כך היו פני הדברים בימים עברו . אז היתה המסורתיות מוגנת ומעוגנת בתורת עובדה נתונה , בתור מציאות אינטגרלית , ולא בתורת מטרה אנטיתטית הניצבת מול המציאות . משום כך גם נציגיה המובהקים יכלו להיות בריות אינטגרליות , ולא אנטיתטיות . ואולם כיום , כאשר המסורתיות היא מטלה , ולא נתון , יש מי שמבקש ליצור לו קהילה שמורה ונעולה בפני החלופות האחרות , ולעומתו יש מי שמבקש לפתוח את החברה אל החוץ והחדש , אך לקיים בתוכה את המסורת באמצעות איים שמורים ונעולים . הנה כי כן , בקרב האורתודוקסיה המודרנית בת זמננו האידיאולוגיה נוטה לסינתזה או דיאלקטיקה , אך התודעה נוטה יותר למידור והפרדת תפקידים ורשויות . אך מכיוון שהרבנים וה"גדולים" צומחים מתוך הקהילה , נוצר מצב מעגלי : מי שישקף את הדילמות הערכיות , מי שינהל שיחה מתמשכת עם העולם האחר , כמעט בהכרח לא יוכר כ"גדול . " אם ישדר שגם ב"חוץ" וגם ב"חדש" יש תכנים בעלי משמעות וערכים בעלי תוקף , מיד יתעורר ספק באמינותו ובסמכותו בתור דוברה המובהק של המסורת . הראי"ה קוק והרי"ד סולובייצ'יק הוכרו בשעתם כגדולי תורה למרות הסינתזה , לא בגלל הסינתזה . משעה שהוכרו ככאלה , נהייתה הסינתזה שלהם נערצת על שומרי המצוות המודרניים . לעומתם , על מעמדה של דמות גדולה כמו הרב ריינס הונחתה מכה קשה בעולמם של לומדי התורה , דווקא משום השילוב התרבותי שיצר ( הישיבה בלידא ) והשילוב הלאומי שייסד ( תנועת המזרחי . ( אם בדברנו על " גדולים " אנו מתכוונים גם לפסיקה סמכותית לא מנומקת ") דעת תורה , (" או להנחיה רבנית אדמו " רית בכל שטחי החיים , ודאי שתופעות אלה סותרות את רוחה של החברה הדתית המודרנית . ראשית , היסוד האוטונומי , האנטי–הייררכי , של המודרנה איננו הולם נטיות סמכותיות כאלה , לא רק מבחינת החברה , אלא גם מבחינת מורה ההוראה עצמו . ככל שיפנים תלמיד חכם את המודרנה , כן תקטן הסבירות שיראה בעצמו " גדול " במשמעות סמכותית זו . שנית , באותם מקרים רבים שבהם האורתודוקסיה המודרנית נוטה למידור בין קודש לחול , היא מועידה לפוסק ההלכה תחום גדור , שטחי חיים קצובים בלבד , בניגוד גמור למגמה המגולמת במושג " דעת תורה " – אשר מבקשת לפרוץ גם לתחומי ה " רשות " ולחיי החולין . בשני המובנים האלה , התמעטותם של " גדולים " מוכרים היא כעין סייסמוגרף הקולט את אותותיה של חברה דתית מודרנית . האם הנטייה האנטי–מודרניסטית של רוב גדולי התורה היא מכרעת לאורתודוקסיה המודרנית ? היא מכרעת לדרכן הכוללת של דת ישראל ותורת ישראל . למרות ההבנה למניעיו של האורתודוקס המודרני המבקש לו מורי הוראה שירימו מולו דגל אחד בלבד , יש בתופעה זו יותר מהתגברות ארעית של צורך פסיכו–סוציולוגי על השכנוע האידיאולוגי . יש בה גם סכנה היסטורית . בדורות האחרונים איבדה התורה את רוב נאמניה . ההנהגה הדתית לא הצליחה לעמוד בפרץ , בין השאר כי לא ידעה מה טיבם של החוץ והחדש שבהם פגשה . גם בארבע תמורות חריפות אחרות שהתרחשו בתולדות ישראל בעת החדשה – השבתאות , החסידות , הציונות , ולהבדיל , השואה – דרכם של רוב גדולי התורה לא אישרה את עצמה מבחינה היסטורית . אין פלא שעל רקע זה גוברים הקולות בקרב האורתודוקסים המודרניים , הגורסים כי גם אם לא ההלכה היא שכשלה במבחנים שהוזכרו כאן , המחשבה והתגובה ההיסטוריות כשלו : הן שלא צלחו והן שמשוועות לתמורה . ( מתוך "חדש מן התורה ? על האורתודוקסיה ועל המודרנה , " בקובץ חירות על הלוחות ) אורתודוקסיה ודמוקרטיה משה הלינגר סוגיה רבת משמעות במציאות המודרנית היא המפגש המורכב והטעון שבין הדת לבין הדמוקרטיה הליברלית . במציאות החברתית והפוליטית של שלהי המאה ה20– ותחילת המאה ה21– דומה שמפגש זה עוטה לעתים צביון של קונפליקט עמוק ואף אלים . רבים סבורים ששני עולמות מנוגדים מתנגשים חזיתית : עולם המעמיד במרכז את האדם האוטונומי המחליט ובוחר את בחירותיו והרוצה בחברה פלורליסטית שבה הדת היא עניין פרטי בלבד , ולעומתו עולם שבמרכזו ציות לרצון האל כפי שמורים פרשניו , אנשי הדת המקצועיים , והסבור שהבוחרים בדרך לא דתית , או בדרך דתית שונה , הם חוטאים

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא