|
|
עמוד:367
נזכרים בהתרגשות שעוררה בהם הבימה הזעירה היידישית ; אחרים טענו כי קיימת קרבה נפשית בין יהודים לבין מוזיקת הבלוז והג'אז , הנובעת מנימות ים תיכוניות וליטורגיות יהודיות השזורות בה ( . גורמים חברתיים–כלכליים מתקרבים יותר למתן תשובה לשאלה זו . תחום הבידור דורש כישורים אישיים : ההצלחה הכלכלית היתה המבחן . יתר על כן , ביצועי האמנות הפופולרית לא דרשו בהכרח לימוד פורמלי . עולם הבידור נראה לשאפתנים ולמוכשרים כשביל המהיר להצלחה . אירווינג ברלין הוא דוגמה מדהימה . תוצא זה של הרובע המזרחי התחתון של מנהאטן , בן למשפחה בעלת שישה ילדים , מחברם הפורה ביותר של שירים פופולריים , לא ידע את כתב התווים . ברלין קלט את תערובת הסגנונות המוזיקליים שהיו הביטוי הפופולרי ששאב את השראתו מן הראגטיים , הבלוז והזמר העממי . שניים מן האהובים ביותר בשירים הפופולריים האמריקניים היו משלו : "חג מולד לבן" ו"אלוהים ברך את אמריקה . " אחד מהם חובר בסגנון הנינוח האמריקני הישן והאחר כהמנון פטריוטי . בשנות ה , 20– כאשר הג'אז , היצירה האפרו–אמריקנית הגדולה , היה באופנה , היה ג'ורג' גרשווין , עוד אחד מבוגרי הרובע המזרחי , למייצגו הלבן הנודע ביותר . במחזמרים שלו ובמוזיקה הרצינית – הרפסודיה בנוסח בלוז , ( 1924 ) הקרויה בעברית לפעמים גם "רפסודיה בכחול , " היתה יצירה שהיא ציון דרך – הוא הקנה מעמד בינלאומי לשפה המיוחדת של הג'אז . יצירתו הידועה ביותר , גם היא ציון דרך בתולדות המוזיקה האמריקנית , היתה האופרה העממית פורגי ובס , ( 1935 ) על אודות חיי הכפריים השחורים בדרום . ( האם העתיק גרשווין את השטעטל לאיי החוף של דרום קרוליינה ואכלס אותם בשחורים (? ראשית תהילתו של אהרון קופלנד , מחשובי המלחינים של המוזיקה הקלאסית , באה מן המוזיקה המבוססת על נעימות עם אמריקניות של מערב אמריקה , שחיבר לבאלטים " בילי הנער" ( 1938 ) ו"רודיאו" . ( 1942 ) יהודים מן הדור השני , שנמשכו כבחבלי קסם לברודוויי ולאולמות המחזמר , חיברו מוזיקה כאילו היו אמריקנים אותנטיים . ( אבל דרושה כאן אזהרה חשובה . בבימה הזעירה ובקברטים היו להקות שלמות של בדרנים יהודיים – אדי קנטור , אל ג'ולסון , פאני ברייס וסופי טאקר – שעשו פארודיות על היהודי הסטריאוטיפי , המדבר אנגלית במבטא יידי , והרבו במחוות גוף מוגזמות להשגת אפקטים מצחיקים ( . בולטותם של יהודים בעולם הבידור ובמימונו והנהלתו מעידה , שחרף התערותם התרבותית , וככל שהתוצר שלהם היה אמריקני , עצם מספרם הגדול והניסיון שחלקו במשותף כשגדלו כיהודים הובאו על ידיהם אל "עסקי השעשועים" ועמם הניחוח המיוחד של התרבות האתנית של יהודי ניו יורק . מחול ואמנויות פלסטיות שני תחומים אחרים של הביטוי האמנותי מאירים באור נוסף את התופעה הזאת . מאותו דור של צעירים יהודיים שנקהלו בהמוניהם אל ברודוויי , נכנסו המוני צעירים וצעירות לעולמות המחול והאמנויות הפלסטיות . בשני המקרים הם קיבלו את ראשית חינוכם הבימתי והאמנותי בשכונות של מהגרים . תפקידם של יהודי "מעלה העיר , " תושבי הרבעים המבוססים שלה , ראוי לציון מכמה היבטים . הם היו צאצאיהם של מהגרי דורות קודמים שבאו מהארצות הדוברות גרמנית של מרכז אירופה במחצית המאה ה . 19– יהודים עשירים אלה , שכבר היו מעורים היטב בתרבות המקום , הוציאו מקרבם כמה דמויות בולטות שמילאו תפקידים חשובים בחיים הכלכליים והאזרחיים . הם היו להוטים להידמות לפרופיל של הלא–יהודים השווים להם במעמדם , הם היו פעילים בחתירה לרפורמות פוליטיות , בפילנתרופיה ובהענקת תמיכה לאמנויות . כיהודים הקנו עדיפות לאמריקניזציה של המהגרים החדשים ותמכו בפעולות סעד ובהקמת מוסדות תרבות ברובעי המהגרים . שני מוסדות כאלה , ה Educational Alliance– ( אגודת החינוך ) וה Henry Street Settlement House– ( בית שכונת רחוב הנרי , ( שמוקמו בלבו של הרובע המזרחי התחתון , הם דוגמה לדרך שבה דאגו לצרכים הקהילתיים של היהודים . ביד נדיבה , אך תקיפה , סיפקו להם נכבדי מעלה העיר את התמיכה הכספית וקבעו את מדיניותם המוסדית . אגודת החינוך סיפקה את השירותים שנדרשו להתאקלמותם של המהגרים ול"קידומם" – שיעורי אנגלית לילדים ולמבוגרים , כיתות מכינה ללימודי אזרחות , חוג דרמתי ותזמורת נוער וגם סדרות של הרצאות וקונצרטים . בשנת 1917 החיה המוסד את כיתות האמנות שלו והפך אותן למה שנודע לאחר מכן בשם "בית הספר לאמנות של האליאנס" שעם בוגריו ומוריו נמנים אמנים חשובים : ג'ו דייווידסון , אברהם וולקוביץ , ' חיים גרוס , מוזס ואייזיק סוייר ( אח שלישי , רפאל , למד באקדמיה הלאומית לעיצוב , ( בן שאהן ומארק רותקו . הצלחה באמצעות האמנות הבטיחה מסלול אחר אל זרם התרבות המרכזי . היו שהרחיקו עצמם מהעבר האתני שלהם , אבל המשיכו בכל זאת לצייר יהודים אורתודוקסיים מתוך הזדהות עמוקה והשתמשו בדימויים תנ"כיים ובציטטות מן המקרא . היו שיצרו למשך זמן מה קשרים עם ה"יונגע" ועם ביטאונם , ואיירו יצירות של סופרי יידיש . בשנת , 1930 בזמן קיומה של "החזית העממית , " נמשכו אמנים אלה לארגונים של תרבות היידיש מיסודה של המפלגה הקומוניסטית . אבל בעיקרו של דבר הם ראו בעצמם אינטרנציונליסטים והומניסטים , ורובם דחו או עקפו את רעיון
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|