תרבות בירושלים בימי המנדט

עמוד:361

התרבות החילונית בירושלים נראתה בעיני החרדים כמעין תנועת התבוללות . לעתים היה נראה כי השכונות הוותיקות ננעלות בפני התרבות החדשה . ה"יקים" באים לאחר 1933 התחוללה מהפכה תרבותית בירושלים . עליית הנאצים לשלטון הורגשה באופן עמוק גם בירושלים . פליטים החלו לבוא באלפיהם . אמנם רק כעשירית מעולי גרמניה הגיעו לירושלים ( לעומת שליש מהם שהגיעו לתל–אביב , ( אך השפעתם היתה ניכרת . הם השתלבו חלקית במפעלי התרבות בעיר , שבה היו גם פועלים ( כאלף ב , ( 1936– פקידים וסוחרים בעסקים קטנים , וגם מובטלים . האוניברסיטה ניהלה משא ומתן עם פרופסורים רבים בגרמניה , שמקצתם לא הגיעו לארץ אלא לארצות הברית , מקצתם נספו באירופה . ואולם באו אחרים : ב1939– היו בסגל האקדמי של האוניברסיטה 131 חברים , ובתוכם 34 פרופסורים , ש21– מהם נמנו עם יוצאי גרמניה . פחות מכך היה שיעורם של הסטודנטים יוצאי גרמניה . רבים מן העולים הללו ראו בעצמם פליטי תרבות הגולה . שנים הם הקדישו את דמיונם ואת כישרונותיהם לשפה אחרת , הגנו על שייכותם למקום אחר – ולפתע נקלעו לעולם שלא הכירו . איש מפתח לקשר בין האינטליגנציה יוצאת גרמניה לתרבות היהודית בירושלים היה אמור להיות בובר . שנים רבות הוא השפיע על העולם הגרמני ולא הגיע לארץ . עשר שנים קודם לכן עלו לארץ גרשום שלום ושמואל הוגו ברגמן , והם ציפו לבואו . אך האיש לא בא . תלמידיו החלוצים לא הבינו ואף כעסו על אי בואו . עם עליית הנאצים לשלטון הוא נקרא להנהיג את יהדות גרמניה ולהקים בה מערכת חינוך יהודית לנוער ולילדים שגורשו מבתי הספר . הוא השפיע גם על תנועת הנוער היהודית המתבוללת והביא אותה לתפנית חלוצית ציונית . ואז הבין כי זמן עלייתו הגיע , אך האוניברסיטה היססה לשלבו בין כתליה . כאשר בא לארץ ב , 1938– התמנה למרצה לסוציולוגיה ולפילוסופיה חברתית , כדי שלא ייפגעו אנשי מדעי היהדות וגם לא הפוליטיקאים . במכתב לתלמידו , שהקים יחד עם חבריו את קיבוץ הזורע , כתב כי אין בארץ–ישראל מקום לתורתו הדתית . בובר טען : אני בא כדי ללמוד . כדי לחיות , לא כדי להשליט תורה . עד מהרה זוהה כמי שנמנה עם חוגי 'ברית שלום . ' ואמנם , כאשר הוקם 'איחוד , ' שהיה במידה רבה ממשיכה של 'ברית שלום , ' היה בובר בין מייסדיו . מוסכם היום על חוקרי התקופה , כי יוצאי גרמניה שבאו לירושלים בשנות ה30– השפיעו רבות על חיי התרבות בעיר , אבל לא בכל התחומים במידה שווה . התחום הבעייתי ביותר מהבחינה הזאת היה התחום הספרותי , שכן המכשול הלשוני היה לא–עביר לרבים מהעולים הסופרים והמשוררים ואילו יחסם של רבים ביישוב לשפה הגרמנית ולדובריה היה עוין ולעתים אף אלים . המו"לים התמקדו בפרסום ספרים בעברית . יצירות של סופרים עולים בגרמנית הוצאו כמעט במחתרת , לעתים במתכונת של חוברות סטנסיל . הוצאת פטר פרוינד בירושלים פרסמה אמנם כמה ספרי שירה ואף אנתולוגיות ספרותיות בגרמנית , אך הן יועדו לקהל קוראים מוגבל . היוצרים העולים ניצבו בפני קשיים עצומים . אריך היימן , למשל , שהיה עורך ספרותי של עיתון חשוב בברלין , התפרנס ממכירת עיתונים . המשוררת אלזה לאסקר–שילר , שנחשבה בגרמניה לכוהנת הגדולה של האקספרסיוניזם , היתה דוגמה בולטת , באי שייכותה , בתחושת הגלות של שפתה ובדעיכתה המהירה . אך היא לא היתה יחידה . מעט היוצרים הספרותיים שהארץ האירה להם פנים היו אלה שהתיישבו בתל–אביב , כגון מאקס ברוד וסמי גרונימן . טוב מזה היה גורלם של הציירים העולים . שפתם האמנותית לא היתה לא–מובנת לסביבתם החדשה . אבל גם הם חוו את טראומת הפליטות ואת משבר ההסתגלות לארץ החדשה והקשה . הם מצאו משענת באנה טיכו ובליאופולד קראקואר , שניהם יוצאי אוסטריה , שחיו וציירו בירושלים . הם התלכדו סביב 'בצלאל , ' בהנהגתם של יוסף בודקו ומרדכי ארדון , שניהם ילידי פולין , אך חניכי בתי הספר לאמנות של גרמניה . עד מהרה נוצר גם כאן מתח בין תל–אביב לירושלים : הציירים הארצישראליים , שפעלו בתל–אביב , ובראשם יוסף זריצקי , היו רובם חניכי האסכולות הצרפתיות , שלא הכירו את האסכולה של האקספרסיוניזם הגרמני שפרח בתקופת ויימאר , וחשו דחייה כלפי כל השפעה גרמנית . לפיכך העדיפו רבים מהאמנים יוצאי גרמניה , ובהם סימה מירון ויעקב שטיינהארדט , את ירושלים . גלריות חדשות נוספו לעיר והפעילות האמנותית תססה . קפה 'טעמון' בשכונת רחביה היה למקום מפגש של האינטליגנציה ה"יקית , " והציירים בתוכה . בדומה ל'בצלאל , ' מילא גם הקונסרבטוריון למוזיקה בירושלים תפקיד חשוב בקליטתם של פליטי הנאציזם . הקונסרבטוריון , שנוסד ב , 1933– בידי הכנר הידוע אמיל האוזר , שעלה לארץ מבודפשט שנה אחת קודם לכן , קלט כבר בראשית דרכו 11 מורים עולים ( מתוך סגל של . ( 33 עם ייסודו בשנת 1936 של קול ירושלים , שירות השידור המנדטורי , הוקמה בו מחלקה למוזיקה . עד מהרה בלט בה המוזיקאי קארל סלומון , יוצא גרמניה , שעלה לארץ ב . 1933– ב1938– הוקמה תזמורת קול ירושלים , שקלטה עשרות נגנים עולים . המוסדות האלה , עם כל חשיבותם , לא יכלו להתחרות בכוח המשיכה של תלאביב , בייחוד לאחר הקמתה של התזמורת הפילהרמונית ב . 1936–

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא