על "חכמי אודסה"

עמוד:322

את רוח ההשכלה ואחר כך את רוח הלאומיות היהודית המודרנית , התלקטו כאן במשך המחצית השנייה של המאה ה19– למאסה קריטית . לא עוד " שיבולים בודדות , " יחידים או קבוצות זעירות שחיו בעיירות ובערים של " תחום המושב " חיים מחתרתיים למחצה , כשהם מסתירים את נטיותיהם ודעותיהם המודרניות תחת מסווה של אורח חיים יהודי מסורתי , שבלעדיו כמעט לא יכלו להתקיים ולתפקד . כאן ניתן לעילית האינטלקטואלית היהודית , שהיו בה עשרות רבות של אנשים נמרצים ומבוססים , לקיים אורח חיים " פתוח , " להתאסף , להחליף דעות , " לעלות לרגל " אל חצרו של סופר נערץ , להתבדר בצוותא וליצור דעת קהל מסוג שלא היה מוכר עד אז – דעת קהל של אנשי הגות ומעשה , שאמירתם בענייני הציבור ובענייני התרבות התקבלה כאמירה נאורה , שקולה ובעלת תוקף ; אמירה שהאינטליגנציה היהודית המודרנית באשר היא הטתה לה אוזן . כל בניה של העילית הזאת היו מהגרים באודסה . הם הגיעו לכאן מתחום המושב באוקראינה , ברוסיה הלבנה ובליטא . מוצאם השונה העניק להם ככלל סמכות כול–יהודית . בשנות ה60– של המאה ה19– נתקבצו לכאן משכילים כמו פרץ סמולנסקין , אלכסנדר צדרבוים , ישראל אקסנפלד וי " י לרנר . כאן הופיעו המליץ וקול מבשר , הנספח שלו שהופיע ביידיש , וכאן נוסד תיאטרון יהודי ראשון . בשנות ה80– הגיע לכאן שמעון דובנוב , שערך את כתב העת היהודי הלאומי ווסחוד ויסד מרכז לחקר היסטורי של חיי ישראל במזרח אירופה . הגיעו לכאן סופרי יידיש מובהקים כמו י " י לינצקי וש " י אברמוביץ ' ( מנדלי מוכרספרים , שהיה , כמובן , גם סופר עברי רב השפעה , ( שהוזמן לנהל את תלמוד התורה המודרני באודסה , מעין ישיבה בנוסח חדש . עם עלייתה של תנועת חיבת ציון נעשתה אודסה באורח מובן מאליו למקום מרכזה הארגוני ולחוליית הקשר בין רוסיה לארץ–ישראל . ממילא התאספו לכאן אנשי ציבור ציוניים וסופרים עבריים . כאן פעלו פינסקר ( שהיה מצאצאי ה " ברודאים (" וליליינבלום , ולכאן הגיע לקראת סוף שנות ה80– אשר גינצברג ( אחד העם , ( שהיה עתיד להיעשות בתוך שנים ספורות להוגה הדעות הציוני החשוב ביותר ברוסיה . בשנות ה90– הגיעו לכאן שלום עליכם , סופר היידיש הפופולרי ביותר של התקופה , וביאליק , שהובא כמורה לחדר ה " מתוקן , " שבו לימדו " עברית בעברית . " לצד העילית היידית–עברית פרחה כאן , כמובן , גם עילית ספרותית דוברת וכותבת רוסית , זו שיצרה את " הנוסח הדרומי " הרענן והחדשני בספרות הרוסית בת הזמן ובה ולדימיר ( זאב ) ז ' בוטינסקי , אדוארד באגריצקי ואיסאק באבל . בתרבות ובספרות העבריות התפרסמה אודסה בזכות מה שנקרא "נוסח אודסה , " מושג מעורפל אבל פעיל ובעל תוכן היסטורי ממשי . במוקד המושג יש להציב את תורתו של אחד העם – תורת "הציונות הרוחנית" – וכן את סגנונו המסאי הגבישי–הבהיר היחיד במינו . אל המוקד הזה נסתפחה הסיפורת המימטית מלאת החיות התיאורית והחריפות הסאטירית של ש"י אברמוביץ' ( מנדלי מוכר–ספרים . ( לאלה נוספה בשלב מאוחר יותר שירתו הלאומית אדירת הביטוי של ח"נ ביאליק . המרכיבים האלה של ה"נוסח" היו , לאמיתו של דבר , שונים מאוד זה מזה . עם זאת הסתמנו בהם גם כמה מכנים משותפים , שמהם התהוותה מערכת של נורמות תרבותיות וספרותיות , שהיתה לה השפעה מרובה ברבע המאה שבין שלהי שנות ה80– של המאה ה19– לערב מלחמת העולם הראשונה . העיקריים שבמכנים המשותפים האלה היו ארבעה : ראשית , נורמת הבהירות : בהירות שבמחשבה הלוגית , המבוססת על רצף דדוקטיבי ולא על תובנות אינטואיטיביות מקוטעות ; הבהירות שבתיאור המימטי , המשקף בדייקנות את פרטי המציאות הפיזית והחברתית ; והבהירות של ההפעל הרגשי , המציג קשר ברור בין סיבה ( הגורם המעורר את הרגש ) לתוצאה ( התגובה הרגשית . ( בתביעה לבהירות השתלבה גם תביעה למבניות , לסדר , לתחימת תחומים ולקביעת גבולות ברורים בכל אחד מהם . שנית , הקולקטיביות : על היצירה הספרותית לא נאסר , כמובן , לעסוק בנפש הפרט ; אבל העיסוק הזה חייב היה להשתלב במערכת רחבה של התייחסות אל הכלל . ביאליק נחשב למשורר האידיאלי משום שחוויות גידולו בצל העוני והחסך הובנו והוצגו כאילו ייצגו מצב לאומי . מנדלי נחשב ל"ציירה של כנסת ישראל , " מי שתיאר את ההוויה היהודית החברתית ב"תחום המושב" במאה ה19– תיאור כולל ובה בעת גם מפורט , ומי שהעמיד דיוקן של "עדה , " של קהילה לאומית שלמה , יותר מאשר דיוקנאות של אנשים יחידים ; אחד העם היה הוגה הדעות , שחשיבתו חזרה בלי הרף ל"אני" הלאומי הקולקטיבי ולגורלו הפסיכי בתנאי המעבר מעולמה של המסורת הדתית לעולם הלאומיות המודרנית . שלישית , ביקורתיות שמתוך הזדהות , מה שאחד העם כינה " פצעי אוהב . " בכל תחום חייבת היתה המחשבה או ההצגה של המציאות להיות ביקורתית – כך במאמריו של אחד העם , כך בסיפוריו של מנדלי וכך בשירתו הלאומית של ביאליק . הביקורתיות יכלה אף להגיע לשיאים של סרקאזם ( ביצירת מנדלי ) או זעם ( בשירת ביאליק ;( אבל החריפות היתה חייבת לנבוע מן הקשר שבין המוכיח לעדה , מן ההזדהות ומן הכאב הכרוך בה . רביעית , המשכיות או היסטוריות . בתחום הזה היתה השפעתו של דובנוב חשובה לא פחות מזו של שלושת אבות הנוסח האחרים . גם העיסוק בענייני דיומא חייב היה לנבוע מהבנה היסטורית עמוקה של המציאות . המחשבה המהפכנית ביותר לא היתה רשאית להינתק מהקשר של רצף היסטורי ממושך .

כתר הוצאה לאור

למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר