תרבות יהודית ים–תיכונית – סמנטיקה ותדמיות

עמוד:297

תרבות יהודית ים–תיכונית – סמנטיקה ותדמיות יעקב שביט המושג תרבות יהודית ים תיכונית בא להגדיר את התרבויות של הפזורה / התפוצה היהודית בארצות השייכות למרחב הים תיכוני ( כלומר , השוכנות לחופי הים התיכון ) ומתכוון לכך שהמקום הגיאוגרפי הזה נתן להן צביון משותף . בתקופות ההלניסטית , הרומית והביזאנטית – עד התגבשותה של יהדות אשכנז – חיו רוב היהודים במרחב הים תיכוני , ומהבחינה הזאת היה חלקו הגדול של עם ישראל "עם ים תיכוני , " חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של חבל העולם הזה ותרבותו . ההיסטוריון וחוקר הגניזה שלמה דב גויטיין נתן בספרו המונומנטלי בעל חמשת הכרכים חברה ים תיכונית ( 1985-1967 ) את הכינוי "חברה ים תיכונית" לחברה היהודית שחיה במרחב הים תיכוני במאות ה13-11– לספה"נ ( ימי הביניים ה"בינוניים ( " וראה בה המשך למציאות ההיסטורית שהתקיימה בתקופה ההלניסטית–הרומית . למעשה , הכינוי הזה מתייחס לבני כל הדתות שחיו במרחב הזה , שכן , לפי השקפת גויטיין , הים התיכון – כים "פנימי" ו"ידידותי" ( נוח לתנועה ) – יצר מסגרת משותפת ומאחדת לכל השוכנים לחופיו ; הוא אפשר ניידות , קשר ויחסי חליפין אינטנסיביים מאוד בין כל הארצות השוכנות לחופיו : הן בתוך עולם האיסלאם עצמו והן בינו ובין האימפריה הנוצרית–המזרחית והמערב הנוצרי . למרות החיץ והמחסומים שהציבו הדת והיריבות האתנית והמדינית , התנהלה בחלק העולם הזה תנועה לא פוסקת של אנשים , רעיונות וסחורות אשר יצרה שוק חליפין סואן וכלכלה חופשית בין מוסלמים ונוצרים . בהקשר היהודי התכוון גויטיין לא רק לעובדה שיהודים חיו בכל תחומי המרחב הזה , אלא בעיקר להורות על כך שהם היו חלק אינטגרלי מהמרחב הים תיכוני שבשליטה מוסלמית ( שבדרך כלל לא הוטלו בו הגבלות על יהודים בכל הנוגע למקום המגורים ולתנועה . ( התקיימו בו יחסי גומלין ומגעים חברתיים בין החברה המוסלמית ובין הקהילות של המיעוט היהודי , שהשתלב בכל תחומי הפעילות הכלכלית – מתוך הפרדה והתבדלות , מצד אחד , ומתוך התאמה והסתגלות לדפוסי החברה ולתרבות של הציוויליזציה האיסלאמית , מצד אחר . כמו כן התקיים במרחב הזה קשר הדוק בכל תחומי החיים בין כל חלקי הפזורה היהודית . נוצרו והתגבשו בו מסורת דתית ואורחות חיים משותפים : היהודים חיו במסגרת קהילתית , המבוססת על החוק האישי , ולא על החוק הטריטוריאלי . הדבר הזה הוא שעשה את החברה היהודית במרחב המוסלמי הים תיכוני לחברה ים תיכונית . גויטיין בחר בהגדרה הזאת – ולא בהגדרה חברה יהודית–מוסלמית – גם בהשראת ההשקפה כי לתנאי הטבע , ובעיקר לאקלים ( ובמקרה הזה האקלים הים תיכוני הטיפוסי ) יש השפעה מעצבת על דפוסי ההתנהגות החברתית והתרבותית . הוא כתב כי התרבות הים תיכונית שיקפה את "בהירות השמים הים תיכוניים" ולכן הצטיינה בפתיחות , בשותפות אינטימית ובסובלנות הדדית . זוהי הגדרה בת זמננו . לאחר גירוש היהודים מחצי–האי האיברי ( 1497 , 1492 ) הופיעה מסביב לים התיכון פזורה חדשה – הפזורה היהודית–הספרדית " ) האומה היהודית–ספרדית , ( " שקיומה התאפשר בשל האפשרות של המגורשים להתיישב ברחבי המרחב הים תיכוני המוסלמי . הפזורה הזאת , למרות גיוונה הרב , שמרה על צביון משותף ועל קשרים הדדיים , ראתה בעצמה עליונה על הקהילות היהודיות שבקרבן התיישבה בשל המורשת התרבותית העשירה שהביאה איתה מחצי–האי האיברי , והיתה בעלת השפעה רבה על החברה והתרבות של היהודים שחיו בחברות המוסלמיות השונות באגן הים התיכון . " האומה הספרדית–יהודית" דיברה ג'ודזמו או חכיתיה ( לאדינו היתה שפת הכתיבה , ( שלא השתמרה בכל מקום . המגורשים מספרד ומפורטוגל המשיכו לשמור על המורשת הדתית והתרבותית ה"אנדלוסית , " או ה"ספרדית" שלהם , והקימו קהלים נפרדים . ואולם כמעט בכל המקומות עברו המגורשים תהליכי הסתערבות , ותרבות ספרדית–יהודית השתמרה עד המאה ה20– בעיקר במרכז האימפריה העותמאנית ( איסטנבול , סאלוניקי וכו . ( ' המושג "תרבות מזרחית" ( תרבות יהודי המזרח ) הוחל על ב , "Mektoub "– למשל , הוא מדווח על מצב שיסודותיו הינם פחד ודיכוי . ביצירתו של מרסל בנאבו e familiale Jacob , Menahem ,, י pop י Mimoun , une ( יעקב , מנחם , מימון , אפופיאה משפחתית , ( עולה המודעות למצב דו–משמעי , והיא שמניעה אותו לכתוב את הדברים הבאים : "ושמא ראוי יותר שאדגיש את התערובת העמומה של פחדים , מועקות ומחשבותתעתועים , שבמשך חלק גדול מילדותי הרכה היו בלתי–נפרדים מהגייתה של אותה מילה כה פשוטה : הערבים . " גם ברומנים של רולאן דוקאן , החל מBerechit– ( בראשית , ( כוחו של הקשר וסמיכות–המקום בין יהודים לבין ערבים נוכחים תמיד והם בנויים סביב התיאורים הלשוניים וסביב קיומו של זיכרון משותף .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא