|
|
עמוד:295
סופרים יהודים–ספרדים כותבי צרפתית : גלות ועקירה אני דיין–רוזנמן מבחינתו של דור שלם של סופרים , שהחלו לפרסם בצרפת בשלהי שנות ה70– של המאה ה , 20– אקט הכתיבה יונק מעבר קרוב מאוד , שעקבותיו עדיין ניכרים , המגבש את תהליך הכתיבה סביב אקט הזיכרון – זיכרון הקשור קשר הדוק לגלות ולעקירתן מן השורש של קהילות שלמות , שבמשך מאות שנים חיו בצפון אפריקה , מצרים ועיראק . נקודת המוצא של רבות מן היצירות הללו היא הטראומה של היציאה לגלות , או אירוע משפחתי שיש בו כדי להעלות את זכר האובדן ולהחריפו . הסופרת פול דארמון , למשל , ביושבה למראשות אביה המאושפז מעלה את זכר נעוריה בקזבלנקה בספרה Baisse les Yeux Sarah ! ( השפילי את עיניך , שרה . (! ספרה של נינה מואטי , re ט Mon Enfant , ma M ( ילדי , אימי ) משלב את מות אמה עם העקירה מאדמת המולדת ועם סוף הילדות . לצד אימו הגוססת כותב הפילוסוף ז'אק דרידה דפים על ילדותו באלג'יריה בספרו . Circonfession " האבות המכוננים" בכתביו Le Livre des Questions ( ספר השאלות du Dialogue Le Livre , ( ( ספר הדו–שיח ) ו sert aux Livres– י Du D ( מהמדבר אל הספרים , ( מצטיירת יצירתו הענקית של אדמון ז'אבס כהרהור של יחיד על המדבר , על הספר , על ההיגד ועל הכתיבה . אבל מה שאפשר לכנות "ספרות הגלות" מתפתחת בצרפת בצל כנפיהן של שלוש יצירות–ענק , זו של אלבר קאמי , זו של אלבר כהן וזו של אלבר ממי . ממורשתו של קאמי נטלה ספרות זו את הממד הגשמי של הקשר עם אדמת המולדת , את סחרחרת הריחות והצבעים , את נוכחות הים שבמימיו נעים גופים מאושרים , את ניחוחות האפסנתין והיסמין , שמטיפאסה ועד תוניס , או עד קזבלנקה . כל אלה טווים יחדיו זיכרון של בשר ודם . ממורשתו של אלבר ממי , אפשר לזהות ב"ספרות הגלות" את הגיבורים הנקרעים בין תרבויות , בין שפות . גיבורים המשוסעים בין מזרח למערב ומתמודדים עם פרפוריהן האחרונים של החברות הקולוניאליות שנידונו להיעלם . למשל , דמותו של אלכסנדר מרדכי בנאילוש , שבנציב המלח ( La Statue de Sel ) מגלם את מהלך ההשתחררות הכאוב של הפרט מקבוצת המוצא שלו . דומה שהדבר תקף עוד יותר בקרב דור שלם של סופרות : שושנה בוקובזה , אני גולדמן , פול דארמון , פולה ז'אק , קולט פלוס , וגם , בצורה אחרת , ביצירתה של אלן סיקסו . אפשר לראות בסופרות אלו את בנותיו הרוחניות של אלבר ממי . עוד מאפיינים המתגלים ביצירות הללו הם הראייה המפוכחת והבלתי–מתפשרת המאפיינת את הנפשות הפועלות , וכן יכולת האירוניה והלגלוג העצמי שמקהים את העצבות רוויית הגעגועים . מאלבר כהן ירשו הכותבים הללו את התנופה ואת חוסר חוש המידה של עלילות–גבורה מוקיוניות , שגיבוריהן , צאצאיהם הראויים של בני החיל – Les Valeureux ) רביעיית גיבוריו היהודים הקבועים של אלבר כהן , ( מתווים לעצמם ברחבי העולם נתיבי גלות שמסלוליהם על פי רוב מועידים אותם לכישלון ולאובדן אשליות . ואולם , כמו אוכלמסמרים ( Mangeclous ) או שאלתיאל , שניים מבני החיל , הם מוצאים את גאולתם , את הנאתם ואת עילת קיומם בקשר מאגי ובלתינדלה עם הלהג , ובהומור ללא–חת . התחנה הראשונה שפוגשים המהגרים בצרפת מתומצתת לעתים באי–אלו תמונות : משרד של בית ממשל מחוזי , שבו נאלצים אלה שמקרוב באו לעמוד בתור כדי להשיג "ניירות ; " לשכה של עזרה ליהודים , שמגישים בה למהגרים ארוחות חמות . כך מתהווה והולכת מפה של פרברים פריזאיים , על פי רוב אפרוריים וקפואים . למשל של סארסל , ( Sarcelles ) שבה , ביצירה Les Jours Innocents ( הימים התמימים ) מאת ז'אןלוק אלוש , מתפללים המהגרים החדשים לפי נוסח אלג'יריה ומייסדים לעצמם בית–כנסת בתוך מוסך בעקבות מפגש לא מלבב במיוחד עם הדודנים האשכנזים החיים במקום . ב ritage de la Tante Carlotta– י H ( הירושה של דודה קרלוטה ) מאת פולה ז'אק , האחיות לבית סאנצ'ינו דוחסות בדירה קטנה בפרבר וירופלה ( Viroflay ) רהיטים מסוגננים , כבדים וגדולים מדי , זכר להוד עברן בקהיר . התחנה השנייה , ולב האפופיאה , ממוקמת בישראל ומהווה פרק של אלימות ושל אכזבה , המשתוות בעוצמתן לגודל ממדיו של החלום . מעניין לציין שישראל , שבעשורים הללו מילאה מקום מרכזי כל כך בדאגות שטרדו את יהודי צרפת , נזכרת בכתביהם לעתים נדירות בלבד – להוציא את יצירותיהם הביוגרפיות של סופרים יהודים מצפון אפריקה כמו ז'אן–לוק אלוש , ( Les Jours Innocents ) פולה ז'אק , comme la lune Un baiser froid ) נשיקה קרה כמו הלבנה , ( מרקו קוסקאס , ( Destino ) שושנה בוקובזה rusalem ) י J ב י t י , Un קיץ אחד בירושלים , ( קלוד קאיאט riade ) י s de Tib ט , Les cypr ברושי טבריה ) ועמי בוגנים , Le cri de l'arbre ) זעקת העץ . ( סופרים שכולם , להוציא בוגנים , תיארו בשובם לצרפת את מסלולם ואת אכזבתם מהחברה ישראלית , שבאותם ימים לא
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|