קולנוע ישראלי – זהות עברית/ זהות יהודית

עמוד:274

עם זאת הקולנוע הישראלי בשנות ה80– לא נוקט ראייה דיכוטומית . החזרה אל היהדות יכולה , במקרים מסוימים , להצטייר כאשליה של שורשים , כפי שעולה מסרטו של דני וקסמן המיועד . ( 1990 ) סרט זה מציג את דרכו של צעיר ש"יצא בשאלה" ולאחר מות אביו הוחזר אל חצר המאמינים של אביו בעל הנס אי שם בגליל והוכתר ליורשו . באיקונוגרפיה דתית מרשימה מציג וקסמן עולם שלא הוצג עד אז בקולנוע הישראלי , עולם של נסים וכישופים , אך בד בבד אינו נרתע מלנקוט עמדה כלפי אותה יהדות טקסית שהתרחקה עד מאוד מהיסודות ההומניים של הדת היהודית . ישראליות יהודית / יהדות ישראלית מתוך הסרטים שנדונו לעיל עולה תמונת השבר בקולנוע הישראלי . אכן , שנות ה70– וה80– היו שנים שבהן הפך הקולנוע הישראלי במרכיבי זהותו וגילה כמה מעטים שורשיו . בדיקת הזהות הישראלית לבשה לרוב פנים של הסרת מסכת הישראליות הסינתטית וחשיפת העבר היהודי המכונן ברבים מתושבי הארץ . לעומת הציונות , שהאמינה בצמיחתו של אדם חדש בארץ , אדם שאינו נגוע בזכר הגלות , חוזר הקולנוע הישראלי למן שנות ה90– אל האבות הגלותיים הנשכחים ומנסה לשקם באמצעותם את רעיון השושלת שקטעה הציונות . סרטו של שמי זרחין לילסדה ( 1995 ) עוסק בשיקום השושלת היהודית המודחקת . במרכז הסרט זוג הורים , אשר כשלעצמם מסמלים שתיים מאיקונות הקולנוע הישראלי לדורותיו – יוסף שילוח וגילה אלמגור – העורכים הכנות לליל הסדר ומחכים בכיליון עיניים לבואם של ילדיהם החילוניים שהתרחקו מהם , פיזית ורוחנית כאחד . רק רוח חג יכולה לחולל , ולו לרגע , את הנס הקטן של כינוס כל בני המשפחה יחד . במהלך העלילה נחשף החיפוש של כל אחד מהאחים הצברים אחרי משמעות , אחרי שורשים . מהחיכוך ביניהם עולה תמונה של משפחה מפורקת , אולי משום שאבי המשפחה , שאמור היה להיות מעין עוגן לכל צאצאיו , איבד את מעמדו ולדבריו "נחשב כמת בעיני ילדיו . " בשיאו של הסרט עולה אחד הנכדים על גג הבית ומוצא עצמו תלוי בין שמים לארץ . נחישותו של האב להשיב לעצמו את מקומו המסורתי בחיק המשפחה מביאה אותו לסכן את עצמו ולהציל את הנכד . רק אז , משקיבל האב מחדש את מקומו בחיק המשפחה , יכול טקס הסדר להתקיים כהלכתו , כשהוא נטען במושגים כמו אחדות המשפחה , קבלת האחר ואחריות הדדית . מה שנראה כסיפורה של משפחה ישראלית אחת מני רבות אינו אלא סיפור השיבה ממסגרת האידיאולוגיה הציונית שבה התכחשו הילדים להוריהם הגלותיים אל המסגרת המכוננת של המשפחה כחלק מהישראליות החדשה . הקולנוע התיעודי בדומה לסרטים העלילתיים , הסרטים הדוקומנטריים התעמולתיים שמומנו בידי מוסדות ציבוריים בשני העשורים הראשונים שלאחר מלחמת העולם נתנו ביטוי מפושט וחדממדי לאידיאולוגיה הרשמית שראתה במדינת ישראל תוצאה הכרחית של אירועי השואה וגמול ותשובה לסבלם של הניצולים . הם נוצרו בשנים המתוארות בידי ההיסטוריונים שנים שבהן הזיכרון הקולקטיבי העלים את הזיכרון הפרטי וקולם האישי של הניצולים נבלע בקול ההרואי הלאומי . למרות היות סרטי התקופה הדוקומנטריים , כמו העלילתיים , ביטויים פשטניים וחד–ממדיים של האידיאולוגיה השלטת , הם מעידים שההשתקה היתה חלקית בלבד , ושמעבר לקול הרשמי בקע בהכרח הקול האחר , קולם של הניצולים . הם מעידים שהתרבות העברית , גם בביטוייה החד–משמעיים ביותר , היתה הומוגנית פחות ממה שניתן לחשוב . השיבה הביתה ( 1949 ) נפתח במחנות המעצר בקפריסין , מתאר את פתיחת שעריהם ושחרור העצורים , ועוקב אחר עלייתם ארצה . הוא מתאר את העלייה כתחייה מחדש , כתכלית בלעדית הנותנת ' תשובה ' לשואה והיא התוצאה האחת והיחידה שלה ") זה הרגע שחיכו לו כל כך הרבה ... זו ארץ זבת חלב ודבש . (" אך הסרט אינו מסתפק בכך . מטרתו – גיוס כספים מיהודי אמריקה – מכתיבה את מבנהו , ועל כן אין הוא מסיים בהתאקלמות ובהתיישבות של העולים בבית הלאומי והפרטי , אלא להפך – בישיבתם במעברות , ובתמונות של מלחמה והרס . על גבי תמונות אלו נשמע פס הקול : " אנחנו יכולים להציל או לחסל את ההבטחה של הארץ המובטחת . האם המחנות באירופה פונו רק כדי להקים מחנות חדשים בישראל "? ניתן לזהות כאן מהלך אופייני לסרטי התקופה : הם נפתחים באירוע הטראומתי ומסתיימים בפתרון וגאולה , לפחות לכאורה . אך בסבטקסט מתקיים רובד נרטיבי אחר – סיפור של עולים שהגיעו ארצה , וגם אם התאקלמו ומצאו בה את ביתם , ממשיכות חוויות סותרות לרדוף אותם : מצד אחד אלה הם הגעגועים לארץ האחרת , לתרבותה ולנופיה , ומן הצד האחר – מראות האימה שחוו שם בשואה . סיפורם של הרגשות הסותרים האלה ייעשה מרכזי בקולנוע שעסק בשואה בשנות ה80– וה , 90– ובכלל זה בקולנוע התיעודי . סרטים אלה החזירו את הגיבורים אל עבר שלא נתן להם מנוח בהווה וחשפו כך את הזהות האחרת , הזהות האישית של הניצולים שהסרטים הראשונים ניסו למוחקה . כמו כן גילו אותם סרטים שהזמן שבו חיים הניצולים , שנים לאחר שלכאורה התערו והשתרשו בארץ , הוא זמן עבר , המרחב שאליו הם שבים וחוזרים הוא אירופה , והזיכרון המניע אותם הוא שילוב של תרבות אירופית עם הזוועה והברבריות שיצרה אותה תרבות .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא