אמנויות פלסטיות בישראל

עמוד:259

כאולמן גם הוא השתמש באדמה כחומר , אך עשה זאת מכיוון אקספרסיבי , מתוך רצון להציע סינתזה תרבותית ורגשית בין מזרח למערב . קבוצת "רגע" הציעה ציור בעל גוון פוליטי שעשה שימוש מכוון באסתטיקה מזרחית – קליגרפיה איסלאמית , צבעוניות "ערבית , " בשילוב מוטיבים מערביים – כדי ליצור שפת ציור ישראלית–מקומית שגם היא מבוססת על הצעת סינתזה בין תרבותית . דוד ריב , שנמנה עם הקבוצה בתחילת דרכה , המשיך את הערוץ הזה לכיוון מחאתי חריף ובוטה יותר באמצעות השימוש בדימויים הלקוחים מצילומי עיתונות מן המלחמה ואחר כך מסצנות אופייניות של כיבוש ואינתיפאדה . הניסיון לשאול באמצעות האמנות שאלות על " המקום" ועל הזיקה אליו העסיק מאוד אמנים ומעצבים גרפיים ישראליים בעלי מודעות פוליטית . המעצבים דוד טרטקובר ואילן מולכו פיתחו אמירה פוליטית באמצעות כרזות וגלויות שעיצבו , הפיקו והפיצו ביוזמתם וגיבשו שפת עיצוב מגויס ייחודית שהיתה בדו–שיח מתמיד עם הנושאים והצורות שהעסיקו את האמנים . חרדות ותקוות חרדות ותקוות זעזעו את התודעה הישראלית בשנות ה . 90– רצח ראש הממשלה רבין והתמוטטות הסכם השלום עם הרשות הפלסטינית היו אירועים מכוננים מן הבחינה הזאת . מכאן לכאן הסתמנה , מצד אחד , התקווה הגדולה לסיום מאבק הדמים עם העם הפלסטיני , ומצד אחר היה החשש של חלק מן העם מן הפתרון שהוצע לבעיה הזאת . אוכלוסיית מדינת ישראל גדלה לפתע עם בואם של מאות אלפי עולים חדשים מחבר המדינות העצמאיות ( ברית המועצות לשעבר ) ומאתיופיה והמבנה התרבותי והחברתי שלה השתנה . גלי העלייה האלה כללו אמנים רבים שחלק מהם נקלטו והיו לדמויות מרכזיות של סצנת האמנות הישראלית . כל אלה ערערו עוד יותר את תחושת האחדות הקולקטיבית והתחדדה תחושת ההתפרקות של החברה לקהילות אידיאולוגיות נפרדות והפרטתה של התודעה הציבורית האחדותית . מבחינה תרבותית הורגש עוד יותר הוויתור על ההיענות לסמכותם של מרכז סמכותי הגמוני ושל קאנון מחייב . תחושת אובדן ציר קבוע של הגדרת זהות וחוסר העניין בעוגן מקומי של הזדהות הביאו יוצרים רבים לעסוק בנושאים הנוגעים לארעיות ולנוודות , עד שמוטיב הנוודות החל נתפס כמקדם זהות תרבותית של היהודי הישראלי . הגדרת הזהות הישראלית הורחבה כדי לכלול בתוכה גם את הזהות היהודית והעיסוק בתפיסת הישראלי כיהודי נעשה מהותי בשנות ה90– וחזר להסעיר את תודעתם של האמנים – ודווקא את החילוניים שבהם . אמנים שאבו השראה מן המסורת הדתית היהודית בטיפולם בתכנים רוחניים–אוניברסליים , כמו בלו סמיון–פיינרו , או עסקו בשאלות של גזענות ואנטישמיות וביחסיותם של המושגים הללו . זויה צ'רקסקי ודוד וקשטיין עשו שימוש ביצירתם בדימויים פיזיונומיים סטריאוטיפיים של יהודים . העיסוק בשואה קשור לנושא הזה . הוא הופיע לראשונה בשנות ה50– מחוץ לזרם המרכזי ביצירתם של אמנים ניצולי השואה , אך נמחק אחר כך מן הנרטיב המוביל של האמנות הישראלית . הוא חזר באמצעות יצירתם של אמנים כגרשוני , קופפרמן וחיים מאור , אך בלט בשנות ה90– ובראשית המאה ה21– כנושא לגיטימי של יצירות אמנות , למשל בעבודות הפרובוקטיביות של רועי רוזן ושל רם קציר . אמנים אלה ביקשו לגעת בעצב החשוף הזה ולבדוק באמצעות יצירותיהם עד כמה יכול אדם מודרני להימצא בעמדה של קורבן או של תליין . הם גם ביקשו להתמודד עם המניפולציה הממלכתית של נושא השואה במציאות הישראלית . העיסוק במוטיבים הקשורים למחנות הריכוז , למשל ביצירותיה התיאטרליות הגדולות של סיגלית לנדאו , ובייחוד בעבודתה המונומנטלית "הפתרון האינסופי" שהוצגה במוזיאון תל–אביב לאמנות , ( 2005 ) קשור לאווירת החרדה שבעקבות גלי הטרור העולמי , מלחמת המפרץ והפיגועים בערי ישראל שליבו תחושת הישרדות אפוקליפטית . האווירה הזאת השפיעה על יצירת אמנים ישראליים שונים . יצירות של אמנים ערביים–ישראליים אחדים נעשו כבר בשנות ה80– לחלק מקאנון האמנות , כגון של אסד עזי ועסאם אבו–שקרא . הם עסקו באמצעות שפת אמנות מעודכנת בשאלות הנוגעות לזהותם שלהם בתוך ה"ישראליות , " בזיקה שבין מודרניזם למסורת אמנותית ילידית . אמנים ערביים–ישראליים אחרים עסקו בשאלות פוליטיות ואנושיות מתחום היחסים בין שני העמים ומתחום העימות בין פלסטינים ליהודים בתקופת הכיבוש והאינתיפאדות . בתוך כך המשיכו אמנים ותיקים אחדים במשך העשורים הללו ביצירת אמנות מודרניסטית מופשטת שמדי פעם אפשר היה לגלות אפילו בה ביטוי לאירועים אקטואליים טראומטיים . בהם היו הפסל יחיאל שמי , הצייר והפסל מיכאל גרוס , שמגוון פעילותו הכיל גם ציור שנטה לתיאור מציאות , והציירים משה קופפרמן ולאה ניקל . חלק מתחושת התפרקות ההגמוניה בתרבות כמו בחברה השתקף בריבוי שאלות של זהות אישית ומגדרית שנהפכו למקור השראה חשוב של אמנים ישראליים בשנות ה . 90– אמניות רבות פעלו בארץ בעשורים האחרונים ורבות מהן טיפלו ביצירותיהן בשאלת הקשר שבין סגנון , חומר ותוכן לנשיות . יותר ויותר אמנים גברים עסקו בשנות ה90– ובראשית המאה ה21– בשאלות של זהות מינית ובהומוסקסואליות . לזה קשורה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא