אמנות ושואה

עמוד:226

בשנים שלאחר המלחמה התעורר ויכוח סביב שאלת התגובה האמנותית לשואה בדרך ההפשטה . שאגאל , למשל , כעס על האמנים שבחרו בדרך הזאת וראה בה בגידה במתים , כי אין ביכולת שפת אמנות קרה , מנוכרת ואופנתית , לדבריו , להביע את גודל האסון הנורא של השואה . לעומתו , חשב ז'אןפול סארטר שההפשטה היא הדרך היחידה להתמודד עם השואה באופן אמנותי במקום להסתפק בתיאור סיוט סדיסטי . החוויה של קריאה אטית של ציור שבמבט ראשון נראה סתם יפה ורק אחר כך מגלה הצופה שהמקור של המוטיבים שבו הוא המציאות הנוראה – זו , לדבריו , הדרך היחידה לביטוי זוועת השואה . הצבע צריך לתת תחושה של בשר שרוף , אמר סארטר , אבל הציור אינו צריך לייצג שום דבר קונקרטי . היו אמנים שהחליטו לבחור בדרך ההפשטה היחסית או הקיצונית בהתמודדותם עם נושא השואה . ז'אן פוטרייה נרדף בידי הנאצים בהיותו סוציאליסט . בזמן שהיה מסתתר , בראשית שנות ה , 40– צייר את סדרות בני הערובה , הירויים והמעונים . אלה היו דמויות מרומזות של בני אדם מצוירות בשכבות צבע עבות ביותר , מעוותות ונראות שרופות . לפעמים הודגש בשם הציור ההקשר היהודי של הדמות , למשל בציור הקרוי "שרה . " מרדכי ארדון הישראלי נקלע לקונפליקט בעניין יחסו לעיסוק האמנותי בשואה . מצד אחד חש שאינו יכול להתמודד עם ההיבט הקונקרטי–המציאותי של השואה , אף שניסה את כוחו בניסיון כזה , ומצד אחר חש שכאמן יהודי הוא מחויב לזיכרון של השואה . הפתרון היה להתייחס אל הנושא בדרך עקיפה , באמצעות שפת סמלים ורמזים וברמות שונות של חידתיות . כך עשה כשצייר את הציור "רכבת המספרים , " כציור שנראה מופשט במבט ראשון ורק במבט שני מתגלים המספרים המרמזים על אלה שהיו מקועקעים על ידי אסירי המחנות , וכן הצורות המלבניות הנתפסות כקרונות רכבת באסוציאציות של הקשר רכבות המוות שהובילו את יהודי אירופה אל מחנות הריכוז . הצבע האדום בחלק העליון של הציור מעורר תחושה של שקיעה אפוקליפטית ואפילו של דם המכסה את השמים . כך גם בטריפטיקונים הגדולים שצייר ובעיקר ב"מיסה דורה" מ , 1960-1958– שבו הציור נעשה , באמצעות מערכת של סמלים , לדרשה של מחאה נגד האל שכדי להבינה יש לפתור אותה ככתב חידה מסתורי . מארק רותקו , הצייר היהודי האמריקני הגדול , היה כבר מצעירותו מעורב פוליטית וחברתית ועסוק בגורל היהודי . הוא צייר צליבה אחרי שריפת הרייכסטאג , ואחר כך הרבה לצייר במהלך המלחמה נושאים מיתולוגיים טראגיים ונושאים מן הפסיון של ישוע . כשראה צילומים תיעודיים של מחנות חש שהניסיון לייצוג הזוועה הזאת הוא בבחינת ביזיון המתים . הוא החל לצייר ציורים מופשטים באופן קיצוני שיש לחלק מהם זיקה לחוויות מוות ואסון בעל ממדים אפוקליפטיים . למשל , ציור של ריבוע אדום המצויר על רקע כהה יכול להעלות על הדעת דימוי של שערי גיהינום ואש גדולה הנראית בעדם . הוא דיבר על ציורים שנראים כארונות קבורה פתוחים ומושכים את הצופה להיכנס אליהם ואף תכנן ציור קפלה שלמה מוקדשת לשואה . נראה שהשואה היתה אחד המקורות המובהקים לשינוי שהתחולל בציור שלו ובתכניו , אף אם שימשה מקור תתהכרתי . השואה גרמה לאמנים רבים להתחבר מחדש אל זהותם היהודית ולהטמיע תכנים יהודיים ביצירותיהם , גם אם לא עסקו בכך לפני המלחמה . ברנט ניומן האמריקני , שלמד בבית ספר ציוני בניו יורק , החל לאחר השואה ושחרור המחנות לצייר ציורים מופשטים לחלוטין שהיו מבוססים על מוטיב הופעת אור מתוך חושך ולידה של צורה ראשונית מתוך הריק . לציורים קרא "בראשית , " "אחד" או "השם . " הם עסקו בנושא הבריאה מתוך אמונה שהעולם מוכן לבריאה מחדש לאחר הכאוס של השואה ויש סיכוי להתחלה חדשה בעלת ממד יהודי , וייתכן שהקמת מדינת ישראל היתה מבחינתו סמל של הגאולה הזאת , או לפחות גורם מעורר חוויית התחדשות וראשית . יגאל תומרקין משתייך לאמנים שעשו שימוש במוטיבים הקשורים לשואה דווקא כדי להתייחס להווה שלהם ולהזדהות מעמדת הקורבן היהודי עם פליטים וקורבנות אחרים . בכל העבודות הללו ביקש כמו נביא זעם להזהיר את הישראלים מפני רדיפת האחר לאור הדוגמה הגרמנית . תומרקין הצטרף בכך לאמנים אחרים שהשתמשו בדימויי השואה בהשלכות שעשו על אירועים היסטוריים אקטואליים . הוא יצר בשנות ה60– ציורים של "צליבה" או "חדרי עינויים" שמשולבים בהם חפצים ממשיים שחלק מרכיביהם היו הפשטה של דימויים מתוך צילומים תיעודיים ממחנה הריכוז ברגן–בלזן או של יהודים מובלים ברכבות למחנות ההשמדה . ב1973– הקים תומרקין את "אנדרטת השואה והתקומה" בתל–אביב המבוססת על צורת פירמידה הפוכה שמבטאת התמוטטות של כל מה שנראה לכאורה יציב וחלל הפנים שלה נפתח אל השמים כדי לבטא את התקומה מן השואה . יוצרים בני הדור השני לניצולי השואה חשו שאין להם אפשרות להתמודדות קונקרטית עם זיכרון השואה והם בחרו להתמודד איתו באמצעות יצירות אמנות המבוססות על הריק והשתיקה . התופעה הזאת מורגשת בייחוד בתחום האמנות הציבורית , כמו באתרי זיכרון המדגישים בשנים האחרונות את חוסר האפשרות להזדהות ולהנציח . ה"אנדרטה מנגד הפאשיזם" מאת אסתי ויוכן גרץ , שנבנתה ב1987– בהארבורג שבגרמניה , היא אובליסק עופרת שאזרחי העיר הוזמנו לכתוב באופן חופשי את מחשבותיהם ותגובותיהם על ציפוי הבדיל שלו – אלא

כתר הוצאה לאור

למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר