לכתוב את השואה בצרפתית

עמוד:221

היו מהראשונים להעיד על ייחודיותה של המרטיריות היהודית בזמן המלחמה . הילדים החבויים , יתומי השואה ישנו סבל שנדרשו שנים רבות כדי למצוא לו ביטוי כתוב – סבלם של הילדים שנעקרו בבת–אחת מחיק הוריהם , ונאלצו לשנות את שמם , את סביבת מחייתם , את משפחתם ואת שפתם – ולעתים אף את דתם . ילדים שהועתקו למקומות אחרים , הוסתרו , ניצלו , בשעה שהוריהם נשלחו למחנות . כמה מהם , בהתבגרם , כתבו כדי להעיד על החורבן שנזרע בחייהם . כוחה ומידת השפעתה של יצירה כמו , W ) d'Enfance W ou le Souvenir או זיכרון הילדות ) מאת ז'ורז' פרק נובעות מכך שיצירה זו , בעצם איפוקה , היא אחד הביטויים הכתובים הראשונים לסבל הזה שמקורו בהיסטוריה . הספר , המצטייר כציר ביצירתו של פרק , מאיר בדיעבד את משמעותו של הרומן La Disparition ( ההיעלמות , ( שבו ביטולה של אות באלפבית , האות , e מהווה , כמדומה , חיקוי בסגנון בורלסקי למפעל ששם לו למטרה להעלים עם מעל פני האדמה . היצירה מבשרת על כמה מספריו הבאים , הממוקדים בחיפוש המקורות , כמו cits י d'Ellis Island R ( סיפורים מאליס איילנד . ( פרק השכיל לגבש צורה חדשנית ומרוסנת של דיווח על חוסר יכולתו לתפוס את ההיסטוריה שלו . שכן יצירה זו , השבורה מבחינה צורנית , והמעידה על האי–יכולת לדווח על היסטוריה שהרסה את עולמו של ילד , מעידה גם על האמונה בספרות כדרך לנסות ולבטא את החוסר–יכולת הזו , אם לא להתגבר עליה . היצירה בנויה כשני טקסטים השזורים זה בזה : האוטוביוגרפיה ההססנית של ניצול השואה , וטקסט בדוי המצטייר כמטפורה קולעת לאושוויץ . חילופים שאפשר לקרוא בהם את "מה שמעולם לא נאמר עד הסוף בראשון , שמעולם לא נאמר עד הסוף בשני , אלא רק בחיבור השברירי ביניהם . " לאחר עשרות שנים של שתיקה , אותה ההודאה עצמה , שנמסרת בצניעות מוחלטת , מתגלה בזיכרונותיו של פייר וידאל–נאקה , ששני הוריו נשלחו למחנות . הדור השני גם הסופרים המשתייכים למה שכבר נהוג לכנותו בשם הדור השני , אלה שנולדו אחרי המלחמה , להורים ניצולים או במשפחות שכמעט והוכחדו כליל – גם הם אנוסים להתמודד באמצעות הכתיבה עם עבר שלא חוו על בשרם . זהו דור שנדון לחיפוש של מידע ושל זהות , חיפוש אחר שורשים שבהם מתחוורת היידיש כמעין תבנית של יהדות , וגם חקר העבר , חזרה אל זירות הפשע , אל זירות הסבל והייסורים של ההורים , בפולין בעיקר , במהלך מסע שהוא אחד משלביהם ההכרחיים של לא מעט סיפורים . לא אחת מקובעת בסופרי הדור הזה התחושה שהם חיים במקום אח , במקום אחות , במקום דוד שנספה . הם אנוסים להתעמת עם החוסר–יכולת לקבל כעיזבון סיפור של מוות , וגם עם החוסר–אפשרות לחיות ללא היגד וללא ידיעה , שמותנים בהם עצם זהותם ושיבוצם בתוך שלשלת–יוחסין . מורגש בסופרים אלה הצורך בכתיבה שתכליתה לשחרר כוחות חיוניים הכלואים בתוך השתיקה וההלם שמנחילים ההורים . ביצירותיו האחרונות של אלי ויזל , בעיקר me fils Le ט cinqui ( הבן החמישי ) ו– י , L'Oubli ( הנשכח , ( עובר הדגש לבעייתיות של הבנים ואינו ממוקד עוד בהוריםהניצולים , כי עליהם , על הבנים , מוטל מעתה נטל ההעברה . חשוב לציין שאת הבעייתיות הזו מוצאים גם אצל כמה סופרים וכותבי מסות ממוצא ספרדי כגון שושנה בוקובזה , ז'אק אטאלי , ז'אק חסון והובר חדד , שהשואה לא פגעה בהם במישרין . על בני הדור הזה רובצת השפעת יצירתו הענקית של קלוד לנצמן , שואה , השיבה אל אתרי ההשמדה . יצירה זו שיבצה את זיכרון השואה בתוך התרבות הצרפתית , אך גם אפשרה לילדי הניצולים לשמוע את שהוריהם לא היו מסוגלים להגיד להם מעולם , ופתחה מרחב של מילוליות ושל כתיבה בעניין השואה . ז'ורז' פרק – ביטוי כתוב לסבל הילדים שנעקרו בבת-אחת מחיק הוריהם

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא