ספרות השואה ביידיש

עמוד:217

בגטאות ובמחנות ; כתבות , שירים , סיפורים ואף רומנים של סופרים מוכרים שנכתבו בתחומי הכיבוש הנאצי ; כתיבה היסטורית שתחילתה בזמן השואה עצמה ; חקר השואה שהתחיל להתפתח מיד לאחר השחרור ; חיבור ספרי יזכור על קהילות ישראל שהושמדו . מאות ואלפים בכל מרכזיה של תרבות יידיש נטלו חלק במשימה הזאת , מן היוצרים הידועים ביותר ועד צעירים שזאת היתה התנסותם הראשונה בכתיבה . הפיזור הגיאוגרפי , ההיקף העצום של הקורפוס , ההטרוגניות שלו , הבדלי הרמה הספרותית , והצורך למתוח קו של חלוקה עקרונית בין היצירות שנכתבו בשואה עצמה לבין אלו שנכתבו בהקשרים אחרים – כל אלה מקשים ביותר את הניסיון להציג קווי יסוד של ספרות השואה ביידיש , ואין ספק שכל הכללה על מגמותיה המרכזיות תחטא בהכרח למורכבות התופעה . עם זאת נראה כי אפשר לומר שבספרות שנכתבה בזמן השואה עצמה בשטחי הכיבוש הנאצי ניכר שילוב מתוח בין הדחף הדוקומנטרי – הנצחת האירועים לדורות הבאים – לבין הדחף להציע נחמה ועידוד לציבור וליחיד העומדים בסכנת כליה . האפיק המרכזי של הפרוזה היה הרישום הריאליסטי , ולעתים הנטורליסטי , של אימי השעה על מגוון גילוייהם : הרעב המביא לקהות החושים , להידרדרות פיזיולוגית , לאובדן צלם אנוש ולמוות אטי ; הניתוק בין בני המשפחה עקב הגירושים למחנות ; ההתנהגות הנפשעת של המשטרה היהודית ושל מנגנוני היודנראט ; הכמיהה אל מרחבי החופש ; הגילויים הסותרים של התנהגות אנושית – התנכרות בין תושבי הגטו מצד אחד , ביטויים של עזרה הדדית מצד אחר . רובם של הטקסטים שנכתבו בזמן השואה והגיעו אלינו מקורם בגטאות הגדולים . בהקשר הזה ראויים להיזכר קודם כול סיפוריו של ישעיהו שפיגל מגטו לודז , ' כתבותיו של יוסף זליקוביץ' מגטו לודז' ושל פרץ אופוצ'ינסקי מגטו ורשה , וכתב ההאשמה החריף נגד "המשטרה היהודית" שחיבר יהושע פרלה , שהיה אף הוא בגטו ורשה . שתי הפואמות של ש' שייביץ ששרדו מגטו לודז' על הגירושים מן הגטו לכיוון לא ידוע משלבות בתוכן לשון אינטימית וחסכונית עם אזכורים רבים השאובים ממאגר הזיכרונות ההיסטורי והתרבותי היהודי במשך הדורות . הכתיבה עצמה והשמירה על הכתובים היו מעשים קשים ביותר בתנאים הקיצוניים של החיים במחנות , וחרף זאת הגיעו לידינו גם יצירות אשר נכתבו באושוויץ . ישעיהו שפיגל הוא היחיד בסופרים הנזכרים לעיל ששרד את השואה והחל בפרסום כתביו לאחריה על יסוד הסיפורים שכתב בגטו . פרסום הנוסח המקורי של הסיפורים בידי החוקר יחיאל שיינטוך מראה עד כמה המריצה הפרספקטיבה שלאחר השואה את הסופר להקהות את גילויי הריאליזם בכתביו ולהתייחס אל דמויותיו ביחס של רומנטיזציה . עצם השאיפה להציג את חיי הגטו כמאבק בין "אור" ל"חושך" בולטת בכותרות של אוספי סיפוריו , כגון ליכט פון אפגרונט ( 1952 ) ( אור ממעמקי תהום ) ושטערן לייכטן אין תהום ( כוכבים מאירים בתהום ) . ( 1976 ) יצחק קצנלסון היה הסופר המרכזי שפעל בגטו ורשה , והשנה האחרונה בחייו עברה עליו במחנה ויטל בצרפת . מכל היוצרים שפעלו תחת הכיבוש הנאצי הוא היה המעורב ביותר מבחינה ציבורית . הוא התייחד בזיקתו העמוקה למחתרת החלוצית , אשר אימצה אותו כמדריך וכמקור השראה . אף שיצירתו של יצחק קצנלסון לפני השואה נכתבה גם בעברית וגם ביידיש , הוא ביכר את היידיש בתקופת ורשה , ואילו בשנת חייו האחרונה בוויטל , כאשר ממדי השואה התחוורו לו בכל משמעותם , הוא פנה שוב לעברית ; הוא כתב בה את פנקס ויטל , אך בחר לכתוב ביידיש את "השיר על העם היהודי שנהרג . " שני ז'אנרים בולטים בכתיבתו ביידיש בוורשה : שירה ודרמה . שירתו , על השילוב הבעייתי שבה בין סגנון עממי ובין נימה רטורית מועצמת , מזכירה בקומוניקטיביות הישירה והבוטה שלה את התחלותיה של שירת היידיש המודרנית . שתי הפואמות הדרמתיות של יצחק קצנלסון שהגיעו לידינו על נושאים תנ"כיים , "על נהרות בבל" ו"איוב , " הן היצירות המרכזיות בספרות השואה ביידיש שנכתבה בגטאות ובמחנות אשר אינן מתייחסות ישירות להווה , והן מאפשרות לבחון כיצד מעצב המשורר את חוויות היחיד והכלל בגבולות אותו הז'אנר עצמו . הוויית הגולים העומדת במרכזה של הפואמה "על נהרות בבל" טומנת בחובה הקבלות רב–משמעיות למצב ששרר בזמן הכתיבה , 1941 ) לפני הגירוש הגדול . ( לעומת זה , בבואו לעצב את עולמו המיוסר של היחיד בפואמה הדרמתית "איוב , " מגלה קצנלסון מרחב אפשרויות מוגבל הרבה יותר . " השיר על העם היהודי שנהרג" הוא יצירתו הספרותית הגדולה האחרונה של קצנלסון , ומרכיביה התמאטיים השונים מסמנים את הכיוונים שבהם עתידה ללכת ספרות השואה ביידיש : הקינה על העולם היהודי העשיר שנכחד , הרצון למסור עדות ישירה על הזוועות , הקריאה לנקמה בגרמנים ובעוזריהם , הזעם כלפי משתפי הפעולה היהודיים . הנושא האחרון הזה הוא היחיד שלא זכה להמשך בולט בספרות השואה ביידיש , אשר ברובה המכריע שאפה במוצהר להצדיק במגוון דרכים את התנהגות הקורבנות , גם כאשר מדובר באלה שלא גילו התנגדות אקטיבית למעשי ההשמדה ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בגיבורי ההתנגדות לסוגיה . דרכו הביוגרפית ויצירתו של אברהם סוצקבר מעמידות אותו כדמות המרכזית בספרות השואה ביידיש . הוא חווה את השואה על בשרו בגטו וילנה , שהה ביערות בחטיבת פרטיזנים , הועבר למוסקבה ב1944– וחי בברית המועצות כשנתיים . לאחר מכן

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא