השואה בספרות הישראלית

עמוד:210

השואה בספרות הישראלית איריס מילנר התגובות הספרותיות לשואה החלו להופיע בזירת התרבות הישראלית מיד עם הגעתן של הידיעות הראשונות על השמדת יהודי אירופה . בצד התכנסויות של אנשי ספרות לשם הבעת שותפות גורל ובחינת האפשרות להתגייס לפעולות עזרה ( בין השאר כינוס סופרים בירושלים ב12– ביולי ( 1942 התפרסמו כבר בראשית שנות ה40– טקסטים ספרותיים אשר ביטאו את ההפנמה ההדרגתית של ממדי האסון ואת התדהמה והאבל שאחזו ביישוב היהודי בארץ–ישראל . בחלוף שנים ספורות מאז תום מלחמת העולם השנייה יצאו לאור וזכו לתפוצה רחבה שתי יצירות אשר סימנו את עומק החדירה של תודעת השואה לחברה הישראלית כבר בשלב מוקדם זה : העדות הספרותית להשמדה שכתב ( ביידיש ) יחיאל פיינר–דינור ( ק . צטניק ) בעודנו פליט במחנה עקורים באיטליה ( סלמנדרה , , ( 1946 וספר שירי הקינה , הזעם והנחמה , רחובות הנהר , מאת אורי צבי גרינברג , ( 1951 ) שעד מהרה זכה למעמד של תפילת זיכרון לאומית . בשנים הראשונות , תוך כדי המלחמה ובעשור ומחצה שלאחריה , היתה התגובה הבולטת ובעלת הערך האמנותיתרבותי לשואה בעיקר בתחום השירה . רבים מהמשוררים החשובים , אשר עיצבו את אסכולות השירה הישראלית והשפיעו על תכניה ומגמותיה , לקחו בה חלק . עד ראשית שנות ה60– כתבו על השואה נתן אלתרמן , אברהם שלונסקי , אורי צבי גרינברג , אבא קובנר , אמיר גלבוע , לאה גולדברג , יוכבד בת מרים , עזרא זוסמן , ש' שלום , יעקב פיכמן , אלכסנדר פן , ועוד רבים אחרים . כתיבתם , שחרף המודעות לפרובלמטיקה הקשורה במתן ייצוג אסתטי לשואה , לא ויתרה על צורות מסורתיות במשקל וחריזה , כללה מגוון רחב מאוד של ז'אנרים , ובהם קינות ( במסורת הקינות המקראיות והימי–ביניימית , ( פואמות , בלדות , סונטות ושירים ליריים קצרים . הסגנונות האמנותיים נעו בין אקספרסיוניזם לבין סימבוליזם ( שבהתייחסו לאירועים ההיסטוריים הקיצוניים לא יכול היה להמשיך להתקיים בצורתו הטהורה , בין השאר משום הנתק מן הזמן והמקום והסגירות האסתטית שצורה זו חותרת אליהם ) ופוסטסימבוליזם , והם ממשו את כל גוני–הביניים שבין "ריתמוס הרחבות" לבין שירה תמציתית , חסכנית ומגובשת ( שהגיעה לשיאיה מאוחר יותר , ביצירתו של דן פגיס . ( לעומת זאת , היה היקף היצירה בפרוזה בשנים אלו מצומצם למדי . אף שהשואה נמצאה בלב סדר היום הציבורי ( סביב פרשיות כגון הסכם השילומים ומשפט קסטנר , ( עסקו בה במישרין רק מעטים מהסופרים העבריים המרכזיים , הן מקרב הקבוצה הוותיקה והן מקרב אלה שהתקבעו באותן שנים כאליטה הספרותית החדשה . קורפוס חשוב של סיפורים קצרים של גרשון שופמן ואחדות מיצירותיהם של משה שמיר , חנוך ברטוב , שלמה ניצן ויגאל מוסינזון הם דוגמאות ליצירות הפרוזה הלא רבות שהוקדשו , לפחות בחלקן , לסוגיות הקשורות לשואה , או שהעניקו ייצוג משמעותי לדמויות של ניצולים . המכנה המשותף של הרוב המכריע של הטקסטים בפרוזה הוא המעמד שהוענק בהם לאירועים שהתרחשו באירופה לעומת המתחולל בזירה המקומית : ביצירה הקאנונית והשולית כאחד הוטמעה השואה בדרך כלל לתוך סיפור בניין האומה הישראלית , ושובצה במשבצת שייעד לה נרטיב "השואה והתקומה . " בהתאם לכך היא תפקדה כרקע : מבחינת המבנה הספרותי ומן הבחינה הרעיונית גם יחד היו מלחמת העולם השנייה וגורל היהודים בה המצע שמתוכו ולעומתו צמחה העלילה המרכזית , הארצישראלית . השמדת יהודי אירופה הובנתה בכך , ישירות או בעקיפין , ככוח מניע , כנימוק וכרציונליזציה למאבק לריבונות יהודית בארץ–ישראל , וכטראומה שההווה והעתיד הארצישראליים עשויים לרפא ( הוא הלך בשדות מאת משה שמיר , ; 1947 שש כנפיים לאחד מאת חנוך ברטוב , . ( 1954 תפיסה מפוכחת ופסימית יותר של עוצמת השבר , והכרה באפשרות המוגבלת של קורבנותיו–ניצוליו להיגאל ממנו , הופיעו בטקסטים אלו רק לעתים רחוקות ( אפר מאת יגאל מוסינזון , ; 1946 אנשים אחרים הם מאת יהודית הנדל , , 1950 ואחרים . ( השירה היתה מונוצנטרית פחות וחתרנית יותר . מלכתחילה היא הוקדשה לנושאים מגוונים , שלא שיקפו רק את סדר היום המקומי . בראש ובראשונה היתה זו שירת קינה , אישית וקולקטיבית כאחת : "כתר קינה לכל בית ישראל" ושאר שירי רחובות הנהר ( אצ"ג , ( 1951 הם משיאיה של קינה זו , שקיבלה גם ביטוי נרחב ביצירותיהם של משוררים רבים אחרים . יחד עם זאת מכילה שירת התקופה תיאורים של אירועי השואה עצמם : היא משרטטת תמונת דיוקן קונקרטית של מתקפת האויב הנאצי ומתארת את המצור המתהדק , את החוסר–אונים והכאוס , את החרדה , ההשפלה והאכזריות , את המצבים האנושיים , המורכבים ורוויי המתח בין הקורבנות לבין עצמם . תמות אלו , המעוצבות בטכניקות שונות ובסגנונות שונים ( מסימבוליזם המרחיק את תיאורי הזוועה ועד נטורליזם קיצוני , ( לעתים מנקודת תצפית חיצונית , בעלת ראייה היסטורית כוללת , ולעתים מנקודת תצפית "פנימית" ומוגבלת , מופיעות אצל רבים מן המשוררים , מן המרכז ומן השוליים ( בין השאר : "חזון ליל גשם" ו"על גבעת הגוויות בשלג , " אצ"ג ; 1951 "סופה , "

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא