תרבות וספרות יהודית–ערבית חילונית

עמוד:202

היו מנשה זערור , סלמאן שינה , עזרא חדאד , אנואר שאול ומוראד מיכאל . הפורה ביוצרים האלה היה שאול , שבשנת 1930 פרסם את קובץ סיפוריו אל–חצאד אל–אול ( הקציר הראשון . ( בין יצירותיו הרבות האחרות ראוי לציין את האוטוביוגרפיה קצת חיאתי פי ואדי אל–ראפדין ( סיפור חיי בארם נהריים ) . ( 1981 ) ב . ממשיכי הדרך : בעקבות פעילותם של החלוצים הצטרפו רבים אחרים שנולדו כבר בתחילת העשור השני של המאה ה20– ונחשפו עוד בנעוריהם לפעילות קודמיהם . אף שלעתים הפרשי הגילים בין מי שכללנו בדור החלוצים לבין פעילותם של אלה הוא שנים ספורות בלבד , היו אלו שנים מכריעות מבחינת הנחת היסודות לספרות הערבית של היהודים . הבולטים בהם הם האחים סלמאן ושלום דרוויש , מאיר בצרי , אלברט אליאס ומאיר חדאד . מביניהם יש לציין במיוחד את שלום דרוויש , ששני קובצי סיפוריו , אחראר ועביד ( בני חורין ועבדים ) ( 1941 ) ובעץ' אל–נאס ( אנשים ) , ( 1948 ) נחשבים לציון דרך חשוב בהתפתחות הספרות העיראקית בשנות ה . 40– ג . הפטריוטים העיראקיים : אותם אינטלקטואלים שנולדו במחצית הראשונה של שנות ה20– ולא הכירו מציאות אחרת , כגון יעקב בלבול ( לב , ( שהצטיין בחדשנות הן בשירה והן בפרוזה , נסים רג'ואן ואברהם עובדיה , שפרסם ארבעה–עשר ספרים , מרביתם קובצי שירה . חומות הקהילה היהודית כבר היו פרוצות והדרך היחידה שעמדה אז לפני הצעיר היהודי , שאישיותו התעצבה בשנות ה20– וה , 30– היתה השתלבות בחברה הסובבת . ליוצרים האלה לא היו פקפוקים בנוגע לזהותם התרבותית . ד . הנקרעים בין שתי תרבויות : הללו נולדו אמנם אל תוך המציאות החדשה , אך הגיעו לבגרות לקראת שלהי שנות ה , 40– ובשל המציאות הפוליטית נקלעו למשבר זהות תרבותי . מרביתם לא התפרסמו כיוצרים אלא רק לאחר הגירתם לישראל . הבולטים שבהם סמי מיכאל , שמעון בלס , סלים שעשוע , שלום כתב ( סאלם אל–כאתב , ( דוד צמח , ששון סומך ושמואל מורה . הם היו נטועים אמנם במורשת הערבית , אך כבר היו חשופים בבגרותם בשנות ה , 40– כאינטליגנציה העיראקית בכללותה , לתפיסות חדשות , ובעיקר לרעיון הציוני ולאידיאולוגיה הקומוניסטית . כשהגיעו לישראל , במסגרת ההגירה ההמונית בתחילת שנות ה , 50– הם נדרשו להכרעה ברורה בין התרבות הערבית לתרבות הישראלית העברית . ה . המוהיקנים האחרונים : קטגוריה זו באה כדי לייחד בעיקר את פעילותם של שני יוצרים , יצחק בר–משה וסמיר נקאש , שמייצגים תופעה חריגה שאין טובה ממנה להוכיח שהחזון התרבותי של יהודי עיראק היה תופעה אותנטית ולא העמדת פנים אופורטוניסטית . למרות הפרשי הגילים ביניהם עברה תרבותם הערבית תהליך של אינקובציה ונחשפה לציבור יותר מעשרים שנה לאחר שהגיעו לישראל . התעוררות מאוחרת זו מצביעה על עוצמת החזון , שגם לאחר ששבק חיים לכל חי לא מעט מבין יוצאי עיראק עדיין נושאים אותו בנפשותיהם אף שגלו מבית הגידול הטבעי שלו . בר–משה ונקאש החלו , בשנות ה , 70– בתנופת יצירה , שלא היתה יכולה לצאת אל הפועל ללא תחושה נבואית תמימה כי בכוחם לשנות את המציאות הישראלית התרבותית שהתעצבה לאחר . 1948 החלל הריק שבתוכו התפרסמו יצירותיהם והעובדה שלא היו להן הדים ניכרים במסגרת התרבותית הערבית הכללית הם עדות שנסתם הגולל על הפעילות הספרותית של יוצאי ארצות ערב במאה ה . 20– נקאש , היחיד הממשיך עדיין לכתוב ברצינות ספרות יפה בערבית , כולל רומנים עבי כרס , מסמל יותר מכול את התמוטטותו של החזון הנשגב דווקא מאחר שאינו מוכן להודות בשברו . למרות ערכן של יצירותיו 12 ) רומנים , קובצי סיפורים ומחזות , ( הן מבחינה ספרותית ערבית והן מבחינה תרבותית יהודית , אין לו קהל קוראים והוא יוצר בחלל תרבותי ריק . המערכת התרבותית העברית דוחה אותו , בעיקר משיקולים שער הספר "נבואותיו של איש מטורף בעיר ארורה" של סמיר נקאש . תרבותו הערבית של הסופר עברה תהליך של אינקובציה ונחשפה לציבור יותר מעשרים שנה אחרי שהגיע לישראל

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא