המודרניזם בסיפורת הפרוזה העברית עד קום המדינה

עמוד:164

דחיקת הפרוזה המודרניסטית כיצד נסביר 'אנומליה' זו ? יכולים אנו לומר כי המצב הלאומי התרבותי והחברתי , שבגינו נפתח פתח רחב יחסית לפני המודרניזם בפרוזה העברית בתקופת ברנר וגנסין , הוא שדחק עתה את הפרוזה המודרניסטית לקרן זווית . בתרבות העברית עמד העידן בכללו בסימן חורבנה ושקיעתה של יהדות מזרח אירופה בימי מלחמה ומהפכה ובצל משברים כלכליים וחברתיים ועלייתם של משטרים אנטישמיים או אנטי–ציוניים , מזה , ומימושו רב המשברים אך המתמיד והגובר של המפעל הציוני החלוצי בארץ–ישראל , מזה . שני המרכיבים האנטיתטיים הללו של החוויה הלאומית המכוננת לא היו נוחים לפיתוחה של סיפורת המתרכזת בעולמו הפנימי , המבודד והמנוכר של היחיד . הטרגדיה של ה"תלישות" העברית מתבטלת בחשיבותה הן לעומת אימי המלחמה ופוגרומי הענק באוקראינה של שנות מלחמת האזרחים , המביאים כליה על עשרות אלפי יהודים , והן לעומת ייסורי ההתאקלמות של החלוץ העברי בביתניה ובקיבוצי עמק יזרעאל . סיפורת התודעה של היחיד המנוכר בנוסח גנסין כבר אינה מתאימה לאווירת התקופה . לא במקרה היא זכתה לפיתוח בעיקר בספרות העברית שנכתבה מחוץ לארץ–ישראל ( ברומנים של שטיינמן ושל הלקין . ( בארץ , כאמור , התמיד בזיקתו למסורתה של סיפורת זו כמעט רק יוצר אחד , ס' יזהר , שמרבית יצירתו המוקדמת " ) אפרים חוזר לאספסת , " "לילה בלי יריות , " "בפאתי נגב" ) מתמרנת כביכול במציאת מעין שיווי משקל בין האינדיווידואליזם ה'גנסיני' של הגיבור , המצדיק את הפיתוח של סיפורת זרם התודעה , לבין שותפותו של אותו גיבור לחוויה החלוצית הקולקטיבית , בין עמידתו מעבר לשיירה העושה דרכה ב"שיירה של חצות , " לבין צעידתו בתוך השיירה . הפרוזה המודרניסטית חייבת היתה אפוא לפנות ברובה לדרכי מבע וייצוג , שאפשרו מסירה של חוויות קולקטיביות הרסניות או בונות , אוטופיות או דיסטופיות , כלומר יצירות המציגות מקום או מצב היפותטיים שהם היפוכן של אוטופיות ומתגלים בהם במלוא חומרתם פגמים שניתן לעמוד עליהם בהווה . כזו היתה , לדוגמה , אופציית המבע האקספרסיוניסטי , הפוסלת תיאור מימטי של המציאות ותובעת מבע חריף של רגשות , רגשות היחיד ורגשות הקבוצה ; מבע המצדיק והמצריך ' עיוות ' מרחיק לכת של הזמן והמרחב , המשקפים עתה , בדרך " הכזב הפתטי " ( עיוות המציאות מחמת סערת הרגשות של המתבונן בה ) לא את הפרמטרים האובייקטיביים של הקיים , אלא את הריגוש הסובייקטיבי החריף המוצא את ביטויו בתיאורם ; לשון מטפורית ' לא רפרנטית ' המדמה דבר למה שאינו דומה לו , והיוצרת במודע דיסוננסים של חשיבה וחישה ; יצירת מהלכים תיאוריים או סיפוריים נטולי שרשור סיבתי הגיוני וכו . ' המבע האקספרסיוניסטי העולה בקנה אחד עם רגשת הקולקטיב הנסער , העולמי והלאומי , שולט עתה בחלקים נרחבים של השירה , ומסייע לה במסירת תחושת קיום מזועזעת , חורבנית או , להפך , גאולתית–אקסטטית . הוא חודר גם לסיפורת , ובגווניו השונים הוא מאפשר עתה עיצוב עמוס ריגוש ותנועה פנימית לא פוסקת של העיירה היהודית האוקראינית הקורסת תחת מהלומות הפוגרומים והמלחמה בסיפוריו הראשונים של חיים הזז " ) מזה ומזה , " "פרקי מהפכה , " "שמואל פרנקפורטר , ( " חוויות קיום מעורער במטרופולין האירופי , שאיבד את היציבות החברתית והתרבותית שלו ונעשה למעין ג'ונגל מפלצתי ( כך בחיי נישואים של פוגל ובסיפוריו הווינאיים של יעקב הורוביץ , וכך בסיפורים מוקדמים של מנשה לוין , ( או את החיים הפיזיים והרגשיים הגועשים של קבוצת הנוער החלוצי , שעיצובם תובע את הליריזם הנסער בימים ולילות של ביסטריצקי , או את החתירה להשתחררות מן ההיסטוריה בנובלה ההיסטורית "אור זרוע" מאת יעקב הורוביץ , העוסקת לכאורה בגירוש ספרד אך מתמקדת למעשה במסירת התחושה של החיים בתוך ההיסטוריה כפרפור אפוקליפטי המשווע לגאולת חידלון . אפשרית היתה , בצד הפנייה לאמצעי המבע האקספרסיוניסטיים , גם פנייה לדרכים אחרות , כגון דרך המבע הסיפורי–המסאי , המתעלם מנתוני מקום וזמן ומתמקד במסירת רעיון והדגמתו – דרך שנקט , כאמור , שטיינמן ברומנים שלו מסוף שנות ה20– ומשנות ה30– ובה הלך , במסגרת טונאליות סיפורית שונה , גם הורוביץ ברומנים שלו שערי טומאה ועולם שלא חרב עדיין . מנשה לוין פיתח סיפורת ברוח הפרוזה הפיוטית של הסימבוליזם הצרפתי בנוסח הספלין של פריז מאת שארל בודלר ועונה בגיהינום מאת ארתור רמבו שבה עיוות של ממדי הזמן והמרחב , פסיחה על קישורים סיבתיים בפיתוח העלילה , ובעיקר שימוש מודגש בלשון מטפורית מכונפת , מנותקת לחלוטין מכל הקשר מימטי או רפרנטי ( סימון קווי הדמיון בין המדמה למדומה ) אפשרו מסירה רבת תנופה של המציאות הכרכית המודרנית על האנונימיות , הסנסציונליזם והניכור שבה ; מסירה שהסתמכה על מטפורה של העולם כקרקס או כמלודרמה המונית או כגרסות מודרניות של סיפורי אלף לילה ולילה , שבהם נפגשים הארון אל–רשיד ושחרזאדה עם אלברט איינשטיין , צ'רלי צ'פלין וזיגמונד פרויד . דא עקא , שכל המהלכים הללו , על תוצאותיהם האמנותיות המעניינות יותר או פחות , לא עלו בקנה אחד עם מגמות היסוד של הסיפורת העברית בת הזמן . התחושה העמוקה שפיעמה את הסיפורת עתה לא היתה תחושת התפוררות והעדר הקשר בזמן , במקום וברצף החיים ההיסטוריים . אמנם , התקופה היתה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא