המודרניזם בסיפורת הפרוזה העברית עד קום המדינה

עמוד:160

ריאליסטי של האדם היחיד ( הרומנים של ראובן אשר ברודס , כמה מיצירות סופרי "המהלך החדש" של שנות ה90– של המאה , ובייחוד הרומנים של ישעיה ברשדסקי , באין מטרה ונגד הזרם . ( לאמיתו של דבר , נוצרה בעברית סיפורת מימטית" ריאליסטית" בשלה רק במהלך המחצית הראשונה של המאה ה . 20– כך עמדה הספרות העברית בת הזמן בסימנה של " אנומליה . " בזמן שבכל ספרויות אירופה הופיעה הסיפורת המודרניסטית על רקע של ( ומתוך התעמתות עם ) מסורת ארוכה ויציבה של סיפורת מימטית–ריאליסטית , שליוותה בנאמנות את מהלך התפתחותה של הבורגנות האירופית על כל שלביו מאמצע המאה ה18– ועד לשלהי המאה ה , 19– הרי בסיפורת העברית הופיעו הריאליזם המימטי והמודרניזם האנטי–מימטי כמעט בעת ובעונה אחת . המודרניזם לא מצא לפניו יריב מבוסס זולת "נוסח מנדלי , " שהיה בעיקרו הקרנה של הישגי הפרוזה היידית בת הזמן אל תוך הספרות העברית , והריאליזם הפשטני של סופרי "המהלך החדש . " לעובדה זו היו תוצאות חשובות אחדות . ראשית , חיזוקו של המהלך המימטי–הריאליסטי בסיפורת התמחש כצורך אמנותי וכמצוות "עשה" אידיאולוגית לא פחות , אם לא יותר , מחיזוקו ופיתוחו של המהלך המודרניסטי . הוא הובן כאילו היה מתחייב מעצם ההסתערות של התרבות העברית החדשה על 'העולם' הגדול , על הטבע , על ה'מציאות , ' וכן מעצם תחייתה של הלשון העברית כלשון מייצגת עולם ושל הנפש של 'העברי החדש' כנפש קולטת עולם ובתוך כך מרחיבה אופקיה . בה במידה הובן חיזוקו של המהלך הריאליסטי כאילו היה מתחייב מחובתה של הסיפורת העברית לתאר תיאור ' אמיתי' בלי כחל וסרק את מצבו של העם היהודי , שדפוסי קיומו ההיסטורי התפוררו והלכו במהירות והוא שרוי במציאות כאוטית . תחושת משבר לאומית זו נתפסה כאילו חייבה את הנמכת החיץ בין הספרות לבין החיים החברתיים–הלאומיים . גם ראשית היווצרותה של חברה יהודית מודרנית בארץ–ישראל נתפסה , בין השאר , כאילו חייבה תיאור מימטי מפורט , מה שברנר כינה "הז'אנר הארצישראלי . " הצורך בחיזוקו של המהלך המימטי הריאליסטי היה מוחש גם לבולטים שבקרב יוצרי הפרוזה המודרניסטית . משום כך אנו מוצאים בסיפורת העברית של המחצית הראשונה של המאה ה20– תופעה 'מוזרה' של כפילות . אותם יוצרים הנותנים את חילם לקידומה של הסיפורת מן הסוג האחד מפנים את מרצם גם לקידומה של הסיפורת מן הסוג האחר . הדוגמה הבולטת ביותר לכפילות כזאת היא יצירתו כפולת הפנים של עגנון , המכילה כמה מחטיבות המופת של הפרוזה המימטיתהריאליסטית העברית ( כגון הרומנים סיפור פשוט ושירה ופרקי יצחק קומר ברומן תמול שלשום ) ובצדן כמה מן החטיבות החשובות ביותר של הפרוזה המודרניסטית העברית ( כגון ספר המעשים , הרומן אורח נטה ללון ופרקי הכלב בלק בתמול שלשום , שכבר הוזכרו . ( אבל הכפילות הזאת אופיינית ליצירתם של מרבית המודרניסטים העבריים , החל בראשונים שבהם , ברדיצ'בסקי , ברנר , גנסין , אריאלי , ועד למאוחרים שבהם , בעיקר עגנון והזז . הפרוזה המודרניסטית העברית , להוציא עידן קצר אחד של סער ופרץ בהתפתחותה ( בין שתי מלחמות העולם , ( לא נוצרה , כאמור לעיל , מתוך מאבק חזיתי עם הריאליזם המימטי החברתי והפסיכולוגי , אלא לצדו , ולעתים גם כהמשך וכהרחבה שלו . גם בספרויות אירופה ניתן לסמן פה ושם מערכות יחסים משלימות מעין אלו , אבל אופייני לספרויות האלה המאבק המתמשך , המביא בכמה מהן לניצחונו החד–משמעי – למשך כמה דורות – של המודרניזם כמהלך השרוי במרכז או בשיא המערכת הקאנונית ההייררכית . בספרות העברית קשה לציין מאבק מתמשך ועקיב כזה , ובוודאי אי אפשר לייחס למודרניזם שבפרוזה ( לעומת זה שבשירה ) ניצחון מוחץ , שהקנה לו דומיננטיות תרבותית–אמנותית ולו גם למשך דור אחד . לעומת הקביעה הזאת , כבמין היפוך פרדוקסלי , ניתן להציג את הטענה הבאה : דווקא בראשית דרכו של המודרניזם בסיפורת , היינו , בעשור וחצי הראשונים של המאה ה , 20– הוא נוחל ניצחון מהיר , שלכמותו אולי לא יזכה שוב במהלך התפתחותו . בחמש–עשרה השנים האלה מצטרפים למהלך המודרניסטי מיטב הפרוזאיקונים הצעירים , הנכנסים לעשייה בספרות באותן שנים . תהליך התעצמותו והתבגרותו של המהלך המודרניסטי הוא , בשלב הזה , כה מהיר עד כי בחמש או שש השנים שלפני מלחמת העולם הראשונה מופיעות זו אחר זו כמה מיצירות המופת של המודרניזם העברי , המגיע לרמות גבוהות ביותר של מודעות עצמית ושל נועזות נסיינית – הנובלות הארוכות "בטרם" ( 1908 ) ו"אצל" ( 1913 ) מאת גנסין , האנטי–רומן הרדיקלי של ברנר מכאן ומכאן , ( 1911 ) נובלות כגון "לילות" ו"בארה של מרים" וכן פסבדו–אפוס יראי כ"והיה העקוב למישור" מאת עגנון . ניצחון יחסי כזה נראה תמוה הן על רקע התפתחותה הכללית של הספרות העברית בת הזמן והן על רקע מאבקיה של הסיפורת המודרניסטית בספרויות אירופה . למשל , הנטייה המודרניסטית של הסיפורת העברית של התקופה בולטת לאין ערוך יותר מנטיות מקבילות בשירה העברית בת זמנה , אשר בחלקים גדולים שלה עודנה נתונה בתחומה של הרומנטיקה המאוחרת ( טשרניחובסקי , ביאליק בעיקר יצירתו ) ומגעיה עם הזרמים הבתר–רומנטיים – הסימבוליזם , האימפרסיוניזם והדקאדנס – אף כי הם קיימים ובולטים למדי , הינם בכל זאת טנטטיביים וחלקיים . כמו כן מתבלט הזינוק המודרניסטי של הפרוזה בהשוואה להשגות

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא