המודרניזם בסיפורת הפרוזה העברית עד קום המדינה

עמוד:158

האפשרות הסיפורית הזאת מרסל פרוסט ומעצבי סיפורת זרם התודעה האנגליים והאמריקניים ( ג'יימס ג'ויס , וירג'יניה וולף , ויליאם פוקנר . ( בעברית כונן את האופציה הזאת גנסין , ובעקבותיו הלכו יוצרים אחרים . נוצר בסיפורת העברית המודרניסטית מעין 'נוסח גנסין , ' והוא פותח והורחב בהתמדה . אחרי מלחמת העולם הראשונה ובראשית שנות ה20– היה מפתחו העיקרי של הנוסח המספר אליעזר שטיינמן ביצירות הפרוזה הארוכות שלו כגון סחור סחור ואסתר חיות . המשורר שמעון הלקין , שכבר תרגל את הנוסח ברומן שלו יחיאל ההגרי שנכתב בשנות ה , 20– הביא אותו לאחד מגילומיו המשוכללים ברומן עד משבר , שנכתב בשנות ה30– וראה אור בשנות ה . 40– ס' יזהר היה המקדם העיקרי של סיפורת התודעה העברית ב'נוסח גנסין' בשלב המעבר מן הספרות העברית לזו הישראלית . יצירתו כולה , מראשיתה בנובלה "אפרים חוזר לאספסת" , ( 1938 ) עומדת בסימן הדומיננטיות של המונולוג הפנימי . רומן המלחמה הגדול שלו ימי צקלג ( 1958 ) הוא הסיפור העברי המקיף ביותר הכתוב בנוסח זרם התודעה . אופציה מודרניסטית אחרת כרוכה בניתוק המערך הסיפורי לא רק מן ההיגיון הסיבתי אלא מכל רצף ' סביר ' של התרחשות בזמן ובמרחב המשכיים , והעמדתו על רצפים לא הגיוניים , פנטסטיים , סיוטיים או אגדיים . אף לאופציה זו שורשים עמוקים בסיפורת המסורתית , ובייחוד בזו הרומנטית בנוסח את " א הופמן . גם בספרות היהודית המודרנית היא מצאה ביטוי מלא בסיפור הרומנטי , שהתבסס לעתים תכופות על מסורות עממיות והחדיר לתוכן משמעויות הומניסטיות ולאומיות " תחייתיות " מודרניות ( בין השאר , הסיפורים האגדיים של פרץ , ברדיצ ' בסקי ופיירברג . ( המודרניזם ירש את הסיפור הפנטסטי מן הרומנטיקה ופיתח באמצעותו מבע מורכב ועמום יותר , שבמסגרתו הוצגו לא מסר אחד אלא מסרים אחדים , גלויים יותר וסמויים יותר , שסתרו לעתים תכופות זה את זה . בדרך זו ביטא הסיפור הפנטסטי את התובנה המודרנית , השוללת אפשרות של פירוש אחד ושלם של המציאות . אלוף הז ' אנר הזה בעברית במתכונתו המודרניסטית המובהקת היה , למן ראשית דרכו , עגנון , שכבר בסיפוריו הראשונים ") עגונות , " " בארה של מרים , " " לילות (" יצר במסגרתו מרקמים סיפוריים סבוכים ומורכבים , האומרים דבר והיפוכו או מייצגים מצבים נפשיים של א JA ; יה , מצב שבו נטייה למימוש עצמי בכיוון אחד ( כגון כיוון היצירה האמנותית ) נמצאת נסתרת ומשותקת על ידי נטייה למימוש עצמי בכיוון המוצג כהפוך ( כגון כיוון ההתמסרות לאהבה הארוטית . ( ואולם עגנון לא היה היחיד שיצר במסגרת הז ' אנר הזה בראשית המאה ה . 20– מספרים אחרים , שעמדו כמוהו אז בסימן ההשפעה של הסימבוליזם האירופי , פיתחו את הסיפור האגדי או הפנטסטי בדרכים משלהם . הבולט שבהם היה המספר היידי " דער נסתר " ( פנחס כהנוביץ , ( ' שהוא האמן היהודי הגדול ביותר בתחומי הז ' אנר הזה לצדו של עגנון . אחרי מלחמת העולם הראשונה ובמשך שנות ה20– וה30– היה מפנה בפיתוחו של הסיפור הפנטסטי המודרניסטי . קשריו עם הסימבוליזם נותקו , דבר שהביא לניתוק סופי בין המערך הסיפורי הלא–סיבתי לבין מערכת פשר כלשהי , מופשטת ואזוטרית ככל שתהיה . הסיפור , הנקרא לפעמים כשחזור של סיוט חלומי , מורה בחוסר הסיבתיות שבו על התפרקות מפשר , על חוויה של כאוס , שרמזי פשר מעורפלים רק מגבירים בה את המבוכה וההיוואשות מאפשרות של פענוח הצפנים שלה . ושוב עגנון הוא שהיה המממש העיקרי של אופציה מודרניסטית זו בספרות העברית – בעיקר בסיפורי ספר המעשים שלו ( שהחלו להתפרסם בראשית שנות ה , ( 30– בפרקי הכלב בלק ברומן תמול שלשום ובכמה מסיפוריו המאוחרים , שנכתבו בשנות ה50– וה . 60– הסיפורת הישראלית של שנות ה60– ( א " ב יהושע , עמוס עוז ) קיבלה ממנו את האופציה הזאת ופיתחה אותה לפי דרכה וצרכיה . אופציה מודרניסטית נוספת , שגם אותה ניתן להבין כהמשך למגמות שקדמו למודרניזם , היא אופציית הסיפורת המסאית או העיונית–הדיונית , היכולה לעתים להיעשות גם לסיפורת של ויכוח או דיאלוג עיוני מופשט , ונעשית לפעמים לסיפורת ' סימפוזיונית . ' יסודות של מסה ודיון או דיאלוג עיוניים נמצאו ברומן המודרני מראשיתו במאות ה17– וה , 18– ובמאה ה19– הם אף התחזקו והתעבו ביצירותיהם של מספרים הוגי–דעות מובהקים כגון טולסטוי ודוסטוייבסקי . ואולם ניתן להבחין בין היסודות הללו כשהם מתלווים לסיפר ריאליסטי בבחינת יסוד בולט אבל משני , לבין היסודות האלה כשהם מצטרפים לעיקר או לדומיננטה , המטשטשת את המהלך הסיבתי בזמן ובמרחב ומשליטה תחתיו את המהלך העיוני או הדיוני הנובע מן ההגות עצמה . בספרות אירופה העמידה אופציה זו כמה יצירות מופת כגון האיש ללא תכונות של רוברט מוזיל ; או פרקים נרחבים בתוך הר הקסמים של תומס מאן . בספרות העברית המודרניסטית מיוצגת אופציה זו בכמה מיצירותיו המרכזיות של ברנר ( בעיקר הרומן או האנטי–רומן מכאן ומכאן , ( ביצירות הפרוזה המאוחרות יחסית של אליעזר שטיינמן ( הרומנים זוגות , דודאים וסודות , ( ברומנים שערי טומאה ועולם שלא נחרב עדיין של יעקב הורוביץ , וכן בכמה מיצירותיו של יצחק אורן , מקדמה העיקרי של האופציה בשלב המעבר לעידן הישראלי . אופציה אחרת היא זו של הסיפר המרוסק במופגן ; היינו , אופציה של שבירה גלויה , הפגנתית , של מערכי זמן , מרחב והשתלשלות סיבתית בסיפר , והרכבה מחודשת שלהם במעין קולאז , ' שחוסר הקשר בין היחידות המרכיבות אותו גלוי במכוון לעין . אופציה זו , שלא רבים הם שפנו אליה , מיועדת להציג בעליל את האי–אפשרות של פירוש המציאות במסגרת

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא