המודרניזם היהודי – תקופת הסער והפרץ

עמוד:154

המודרניזם בסיפורת הפרוזה העברית עד קום המדינה דן מירון המודרניזם בסיפורת הפרוזה העברית האמנותית הופיע בראשית המאה ה . 20– אם נבקש לקבוע לו תאריך פתיחה יהיה זה השנים , 1900-1899 שבהן פרסם מיכה יוסף ברדיצ'בסקי את שתי הנובלות המכוננות שלו , "מחניים" ו"עורבא פרח , " שהשפיעו השפעה מרחיקת לכת על דור מספרים צעירים , אשר הפכו את המהלך המודרניסטי למסלול מרכזי בהתפתחות הסיפורת העברית במשך 15 השנים שעד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה ( ובהם ברנר , גנסין , שופמן , ל"א אריאלי וש"י עגנון הצעיר . ( הנובלה "עורבא פרח , " אף שהיתה כתובה כסיפור וידוי , מעין התבוננות נכאבת לאחור בפרשת חיים שתמה ונשלמה ( ומתכונת סיפורית כזאת היתה מוכרת לספרות האירופית והעברית זה כבר , לכל המאוחר מן הוידויים של ז'אן ז'אק רוסו במאה ה , 18– והיתה מקובלת בסיפורת העברית של תקופת ההשכלה , כגון ברומן התועה בדרכי החיים מאת פרץ סמולנסקין , ( הכניסה לסיפורת העברית בפעם הראשונה רצף סיפורי אחיד המתרחש כולו בתחומה של התודעה , שהתנועה הפנימית שלה חשובה הרבה יותר מן ההתקדמות של סיפור המעשה במסגרת ההמשכיות של האירועים בזמן ובמרחב . הנובלה "מחניים , " שהיתה רדיקלית יותר מתאומתה מבחינת פריצתו של המודרניזם לסיפורת העברית , העלתה דמות הפועלת ממניעים מודחקים ולא מודעים . ברמת סיפור המעשה הכרעותיו ומעשיו של גיבור הסיפור אינם מובנים ואף אינם מוסברים . בדרך זו שבר "מחניים" את מסורת ההתנעה של סיפור מעשה על פי הצירוף הסיבתי של 'אופי' ונסיבות חיים . תחת זאת מוסברת פעולתו של הגיבור כאילו היתה מונעת על ידי מערכת לא מודעת של תגובות ומניעים המבוססת על המיתוס של אדיפוס המביא את הגיבור למודעות באמצעות " היוודעות" מחרידה הדנה אותו למעין ניקור עיניים סימבולי ולגלות . בני הדור , ובייחוד הצעירים שבהם , חשו בחידוש הגדול שבצירוף של חוסר ההסתברות של הסיפור ברמת סיפור המעשה להסתברות שלו ברמה ה"מיתית – " מטפורית המייצגת את החיים הנפשיים הלא מודעים של הגיבור . מנקודה זו ואילך התפתח המהלך המודרניסטי בסיפורת העברית במסלול שהיו בו עליות וירידות ואף התפצלויות למסלולי משנה רחוקים למדי זה מזה . היו בהתפתחות הזאת זמנים של התעצמות וזמנים של התרופפות . המודרניזם הספרותי כבש לעצמו מעמד מרכזי בספרות ואיבד אותו ונעשה לתופעה בולטת אבל לא דומיננטית , ואחר כך ( כבר בתקופה הישראלית ) שב וכבש לו מקום במרכז הקאנוני של הפרוזה האמנותית . ההתפתחות הזאת , שנמשכה מחצית המאה עד להקמת מדינת ישראל , ואחר כך גם קבעה את הרקע להתפתחויות מרכזיות בספרות הישראלית , הונעה בידי מנגנון דינמי מורכב , ששותפים היו בו הן מכוונים פנימיים , אידיאולוגיים ואסתטיים , שנבעו מעצם הגיון התפתחותה הכוללת של הספרות העברית ; הן מגעים עם מהלכים מודרניסטיים בספרויות אירופה , שהיוצרים העבריים קיבלו מהן השראה ( בתחילה בעיקר הספרות הרוסית , הסקנדינבית והגרמנית–אוסטרית , ואילו אחר כך גם ספרויות מערביות – צרפתית , אנגלית ואמריקנית ;( והן , ואולי בעיקר , הפונקציה המיוחדת שמילאה הפרוזה העברית בתרבות העברית המודרניזם הניאו–סימבוליסטי למיצויו , שהלך ונעשה אפיגוני ומדולדל יותר ויותר . הוא זכה להתרעננויות זמניות , כגון בשירתו של ע' הלל , משורר צעיר , שהחל את דרכו בחיקויי שירת אלתרמן ואחר כך עבר–כביכול לנוסחת שירה כמוויטמנית , משוחררת , כמעט פרוזאית , ומשום כך נחשב ספרו הראשון , ארץ הצהריים , ( 1950 ) לפריצת דרך חדשנית . אבל בחינה מדוקדקת של הספר מגלה את צמידותו העקרונית לכוכבים בחוץ – במבנה הכולל , בתפיסת העולם , בנושאים ובעיבוד הדיתראמבי שלהם . הדימוי העצמי של המשורר ההלך , העובר , נלהב , על פני נופי ארץ–ישראל , איננו אלא עיבוד של אספקט מסוים , האספקט הצוהל , הנרגש והמתלהב , של דמות ההלך בספרו של אלתרמן . הן הפרוזאיות הכמו–ויטמנית והן הניסיון לתרגם את איקונת ההלך ללשון מקומית קונקרטית , שאפשר להזכיר בה את מפנה הדרך שאצל כפר–סבא ולנקוב בשמות קבלנים בוני הבניינים של התקופה , ביטאו , בסופו של דבר , תמורה חיצונית וחלקית ; תמורה שלא היה בה משום מתן תשובות הולמות על השאלות שהמציאות הישראלית החדשה העמידה בפני התרבות העברית , והן היו עתידות להכות במערכת הניאו–סימבוליסטית כבקורנס כבד ומנתץ . המודרניזם העברי , שהיה עתיד להיעשות למודרניזם הישראלי , חייב היה לפנות לעבר אופקים חדשים , והמשוררים הצעירים ש'נולדו' אל תוך המערכת הניאו–סימבוליסטית עתידים היו לעבור משברי התאמה ושינוי זהות ממושכים וקשים . ואולם התיאור וההסבר של דעיכת הניאו–סימבוליזם ופינויו מן השטח הספרותי כבר שייך להתפתחויות שאירעו אחרי הקמתה של מדינת ישראל .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא