המודרניזם היהודי – תקופת הסער והפרץ

עמוד:153

מתמשכת ביצירתו , והועלה בה ממעמד של דקורציה אקזוטית לדרגה של אמונה הומניסטית לוהטת בצורך של היהודי הציוני המודרני למצוא את דרכו בחזרה אל המזרח , שכן זו הדרך המוליכה אותו בחזרה גם אל מקורותיו היהודיים ה'גלותיים' וכן אל אבות האומה המקראיים . ואולם האי–ת A אם , שהובלע אל תוך יצירה שירית זו , עיכב את התפתחותה , והיא , למעשה , הגיעה לפריחה מלאה רק לאחר שהמציאות והתרבות בישראל סתמו את הגולל על האופציה השירית הניאו–סימבוליסטית . אבות ישורון , שכבר נקרא אז בשמו החדש , 'השתחרר' מהשפעתם של אלתרמן ושלונסקי ויצר את יצירותיו העיקריות , שנכתבו בתקופת קיום המדינה . משורר אחר שנכנס לשירה בסימנו של אי–תואם דומה , והוא כבר מבני הדור הצעיר יותר , היה אמיר גלבוע , אף הוא מעיקרו אקספרסיוניסט , הנוטה לשירת זעקה , אקסטזה , ריגוש והכרזה . גם הוא התאים את עצמו למתכונת , שאפשרה לו להקרין את האני בדמות הלך כמו–אלתרמני , המנסה להפוך את מראות העולם ל"גבישים" צבעוניים . אמנם בתוך כך הבטיח המשורר לשירו ה"פרוע" שעוד יחזור אליו לאחר שיפרוק את המסגרות המהוקצעות מדי שאליהן הסגיר אותו . במחזורי שירים רבים שנכתבו בימי מלחמת העולם חתר גלבוע למעין מיזוג של חוויות שנעשו מזעזעות וקשות יותר ויותר עם מערכים פואטיים מאזנים , שהיו טבועים גם בחותם של הומניזם אופטימי והזדהות עם קבוצות התייחסות שונות : בני הדור , קהילת ה"חברים , " העם היהודי כולו . ואולם המיזוג התפרק תחת ידיו של המשורר , ששירתו נעשתה בהדרגה לא לשדה פשרה אסתטית , אלא לשדה ניגודים והתנגשות , ששיקף עולם נפשי גועש ומיטלטל בין אקסטזה משיחית , מיסטית , לקדרות ולכעס מפעפע . גם שירתו של גלבוע הגיעה למלוא עוצמתה רק לאחר שהמשורר פרק את עול הנורמה הניאו–סימבוליסטית – וזאת כבר בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל ובמסגרת השירה הישראלית , שגלבוע נעשה לאחד מעמודי התווך שלה . היו , מכל מקום , משוררים צעירים , שהמתכונת הניאוסימבוליסטית השלטת הלמה את מזגם . הם הזדהו עם תמונת העולם של ההלך האלתרמני ויצקו לתוכה , כל אחד בדרכו שלו , את ההתנסויות האישיות והדוריות שלהם . הבולט שבהם , חיים גורי , עיצב דימוי של הנער הארצישראלי הנושא על גבו את משא הפרך והסכנה של החיים בארץ על סף מלחמה ובתוך מלחמה כאילו היה נווד חולמני ורגיש . הנערים בשירתו המוקדמת עברו חוויות מזעזעות אך שמרו על יופיים כרמכים אדמוניים הפוסעים לעבר גורלם על פני נופים קסומים וגם במותם הם חיים , ולו גם כפרחים אדמוניים בהר . בשירו המפורסם מימי מלחמת העצמאות , "הנה מוטלות גופותינו , " הציג גורי ורסיה מיוחדת של המת–החי האלתרמני , שנעשה קולקטיבי , וכן פטריוטי ופואטי יותר משהיה בנוסח המקורי . נופלי המלחמה היו כאן חיים יותר מן האבלים שנתאספו לקוברם . הם הפנו את מבטיהם של האבלים מגופם הפגוע והבלתי נושם אל השמים המכוכבים וביקשו , כמו מתי המדבר הביאליקאיים , לחזור אל שדה הקרב . בנימין גלאי יצר נוסח בוהמי ופרוע יותר של ההלך האלתרמני , שגם הוא , מכל מקום , נדד "עם הרוח" על פני נופים , שהרס ומלחמות לא נטלו מהם את קסמם . שני המשוררים השתמשו בשפה השירית שהנחילו להם קודמיהם והקפידו – גלאי יותר מגורי – על שיפוי ההתנסויות שתיארו באמצעות מצלול עתיר מוזיקליות , משקלים סדורים ולשון מטפורית צבעונית . אצל גלאי נוספה לאלה שנינה חריפה ונטייה למשחקי לשון שאותן ירש משלונסקי . אהרן אמיר היה תלמידו וממשיכו של יונתן רטוש הן במשנה הפוליטית והתרבותית ה"כנענית" והן בשירה . בשיריו המוקדמים יצר עולם מקראי–אלילי קדום ויצרי ברצפים עתירי עושר של מצלול וריתמים השבעתיים . בכל אלה הגיע אמיר גלבוע – שירתו נעשתה בהדרגה לא לשדה פשרה אסתטית , אלא לשדה ניגודים והתנגשויות

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא