המודרניזם היהודי – תקופת הסער והפרץ

עמוד:150

לתחומי התארעות עלומים , חזר על עצמו בהגדלה ובהרחבה בשמחת עניים , הפואמה שבה חזר איש מת אל רעייתו מסיבות שאינן מתבררות לגמרי ; משהו בפרשת חייהם המשותפים בעבר – אהבה גדולה , תשוקה שלא באה על כל סיפוקה , ואולי גם מתח ואלימות – לא אפשר למת לנוח בקברו ולהניח לרעייתו לחיות את חייה בלעדיו . הוא צר עליה , ירד לחייה , אך גם הגן עליה בעת שהעיר שבה נמצאה היתה נתונה במצור ולאחר מכן נפלה בידי אויב פרא . כאן מתפתח הסיפור של חלק ב' למיתוס קודר , שכן החלק השני , המסופר , נתון למחצה בממלכת המוות ואפוף אווירה של אגדת בלהות גותית . הניגודים שביקשו כאן תיווך ופישור היו בראש ובראשונה הניגודים שבין המוות לחיים ושבין הגבר לאישה . מיתוס זה הובן , בין השאר , כמיתוס לאומי המבטא את הקשר שבין הישן לחדש בהיסטוריה היהודית או בין עם ישראל לארצו וכו . ' פרשנויות כגון אלו , הגם שהן אפשריות בהיות הסמל שבהן 'פתוח' במידה מספקת וחומרי הלשון שלהן שאובים ממקורות שניתן , אם רוצים בכך , לקשרם אל תכנים לאומיים–היסטוריים , הרי בשום פנים ואופן אינן פרשנויות בלעדיות או אפילו מרכזיות של הפואמה החידתית , שהניסיון לסחוט ממנה משמעויות לאומיות חד–ממדיות עומד בניגוד לטיבה ולהקשר הסימבוליסטי שבתוכו נוצרה . בין כך ובין כך פועלת הפואמה פעולה מאגית על קוראיה . המשורר עיבד כאן עיבוד מחודש כמה וכמה צורות שיריות עתיקות : שירי מחול ברוח הבלדה בנוסח פרנסואה ויון ; שירי השבעה , קינה , קללה , פיוטים עתיקים , שירי מלחמה , אהבה וחוכמה קוהלתית ברוח שירת ימי הביניים העברית–הספרדית , אך גם שירים השאובים מספרות יידיש החדשה ( בייחוד מיצירתו של משה לייב האלפרן ) – כל אלה נוצקו מחדש לרצף שירי אדיר עוצמה , המקנה לשמחת עניים את המעמד של יצירת המופת של השירה המודרניסטית העברית . עולם שירי מושלם וסגור בשני ספריו , וכן בכמה שירים שנכתבו לאחריהם , יצר אלתרמן עולם שירי מושלם וסגור , חד–פעמי במאפייניו ועם זאת אוניברסלי בהשתמעותו . שניהם עוסקים בבעיות היסוד של הקיום ותודעת הקיום המודרניים . בכוכבים בחוץ עיבד אלתרמן עיבוד פיוטי מעמיק את התחושה של "אי–נחת בתרבות" במובנה הפרוידיאני . הסכנה שבאי–נחת בתרבות היא שיבה לא מבוקרת אל הפרימיטיבי , הפראי , ה'יפה' והחיוני אך הלא מוסרי , שמוליך בסופו של דבר להרס ולמוות . הדי עליית הנאציזם ותופי תהלוכות נירנברג נשמעים כאן בעקיפין בשירים כגון "אל הפילים" ו"סתיו עתיק . " השאלה שהספר מתחבט בה היא כיצד להחזיר לתרבות ספונטניות רגשית ויצרית בלי להיכנע להדר הפאשיסטי ובלי להסתבך בהדחקות גוברות והולכות , שסופן התפרצויות הרסניות . בשמחת עניים ההתחבטות היא סביב הקשר הבלתי נמנע בין החיים למתים על סכנותיו ( עיכוב החיים , הקפאתם , ( מזה , וכוחו המלכד , המאפשר המשכיות ומקנה משמעות להיסטוריה , מזה . דור שלם של קוראים נשבה בקסמם של כוכבים בחוץ ושמחת עניים , שסיפקו לו בעת ובעונה אחת גישה לעולמות 'אחרים , ' אקזוטיים , מוזרים וצבעוניים , וגם ביטוי עצמי , מעין ראי שבו יכול הקורא הצעיר לראות את עצמו בדמות ההלך הצועד בשבילי ארץ–ישראל , או גם , בימי קרב וסכנת חיים , בדמות המת–החי החוזר אל רעייתו . בצד שני הספרים הגדולים הללו יצר אלתרמן גם שירה עיתונאית מבריקה , שבאמצעותה הגיב במשך שלושים שנה על ענייני הציבור וביטא את מאבקו הטראגי וההרואי של העם בימי שואה וקרב . שירים אלה הקנו לאלתרמן מעמד של 'מצפון' לאומי ואפשרו לו לתרום תרומות מכריעות לעיצוב דעת הקהל והשיח הציבורי בעתות משבר ומבחן . שירי עיתון היו קיימים ואפילו רווחים גם לפני שאלתרמן פנה לז'אנר זה ( שכמה משוררים , למשל יהודה קרני , הרבו ליצור בו . ( ואולם אלתרמן הוא שהקנה לז'אנר את עיצובו הקלאסי המושלם , המתגלם בהתקדמות מקבילה לאורך השיר בקו הטיעון ההגיוני הדדוקטיבי , שאינו מבקש 'הנחות' בזכות שיריותו , ובקו העיצוב השירי השנינתי העלילתי או הטיעוני . למרות הנטייה שרווחה לזלזל בז'אנר זה , שבו הרחיק המשורר מן השירה ה'צרופה , ' הגיע הזמן לראות את גודל התרומה שתרם בו המשורר לקידומה של השירה העברית המודרנית כשירה ראיפיקטורית , המסוגלת לקרב אל ענייני היומיום ה'יבשים' ביותר ולפנות אל קהל קוראים רחב ביותר . באמצעות השירים העיתונאיים גם פתר אלתרמן בדרכו שלו את הדילמה של ההפרדה בין השירה הלירית המחויבת לסתימ < ת ולסוגסטיביות של הסמל , לבין השירה הפוליטית , החייבת לשכנע באמצעות טענות ברורות ומסקנות חד–משמעיות . זה היה פתרון מנוגד לפתרונו של אורי צבי גרינברג , שלא גרס הפרדה בין האישי לציבורי ובין הלירי לפוליטי . נאמנותו של אלתרמן לפואטיקה הסימבוליסטית – לפחות עד מחצית דרכו כמשורר – היא שחייבה אותו בהפרדה חדה זו . משורר נוסף מקבוצת שלונסקי , שהביא את הישגי האסכולה הניאו–סימבוליסטית לשיא , היה יונתן רטוש . אף כי האימפקט של שירתו היה מצומצם הרבה יותר מזה של שירת אלתרמן , הוא הותיר חותם עמוק . רטוש היה מרוחק מבחינה פוליטית ואידיאית מרחק רב מקבוצת שלונסקי–אלתרמן , שנטתה רובה אל השמאל הציוני הרדיקלי והמתון יותר . רטוש , לעומת מרבית חברי הקבוצה , הזדהה תחילה עם הימין הציוני הקיצוני , ואחר

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא