משחררי הנפש: יהודים ויהדות בתנועה הפסיכואנליטית

עמוד:137

חיים וייצמן סיפר לארנסט ג'ונס , ה"אפוסטול" הבלתי–נלאה של פרויד ( ודווקא הלא–יהודי היחיד בחבורת המקורבים ) על " המהגרים העניים המגיעים לפלשתינה מגליציה ללא כסות לגופם אך עם הקפיטל של מארקס בידם האחת ופשר החלומות של פרויד בידם השנייה . " השילוש של הרצל , מארקס ופרויד יצר ללא ספק תשתית אידיאולוגית עקיבה ומרשימה לחלוצים רבים , שביקשו לראות את שחרור עמם וארצם בתוך ההקשר הכולל של תנועות שחרור הלאום והיחיד מכבלים חיצוניים ופנימיים כאחד . הפסיכואנליזה הישראלית נוסדה בידי כמה מתלמידי פרויד שעלו ארצה ערב מלחמת העולם השנייה , ובראשם מאקס אייטינגון ומשה וולף . המכון הפסיכואנליטי בירושלים ( שבימים אלה קם לו אח צעיר בת"א ) הוציא מתוכו ברבות השנים כמה תיאורטיקנים , כדוגמת פנחס נוי ועמנואל ברמן , בעלי שיעור קומה בינלאומי . יהודה פריד היה חלוץ ביישום רעיונות פסיכואנליטיים , לצד משנה חברתית רדיקלית ולעתים "אנטיפסיכיאטרית , " בבתי חולים קהילתיים . לצד התעסקותם הטבעית בטיפול בבעיות אופייניות לישראל כגון מלחמות , טרור ושסעים פנימיים , מגלים כמה אנליטיקאים ישראליים מעורבות גם בסוגיות חברתיות ואתיות קשות . כתבי פרויד זוכים כיום לתרגומים חדשים רבים בעברית , המריקים את הגרמנית החיננית של המקור לעברית עכשווית , ועמם מתורגם חלק גדול מהקלאסיקה הפסיכואנליטית הישנה והחדשה . כתב העת שיחות מפרסם עבודות ברמה שלא היתה מביישת כתבי עת בינלאומיים . בבתי החולים הפסיכיאטריים הוותיקים בארץ עדיין ניכרת האוריינטציה הפסיכודינמית , אשר ראשיתה בימים שבהם פסיכואנליטיקאים אשר עלו ממרכז אירופה עיצבו את הפסיכיאטריה בארץ–ישראל . צריך להמתין ולראות אם השינויים העוברים כיום על שירותי הבריאות , שבארה"ב כבר הביאו לדלדול הגישה הפסיכודינמית לטובת פסיכיאטריה תרופתית בעיקרה , לא יביאו לתופעה דומה בארץ . ה . יסודות יהודיים בפסיכואנליזה והרלוונטיות שלה לימינו האם בבחינה אובייקטיבית של הפסיכואנליזה ניתן לזהות מאפיינים השייכים למסורת האינטלקטואלית היהודית ? מחברים רבים , בעיקר מארה"ב , השיבו על כך בחיוב . הפסיכואנליטיקאים מורטימר אוסטוו והארולד בלום היו בין הראשונים שהדגישו את קווי הדמיון שבין הפסיכואנליזה למסורת היהודית , וכמוהם גם אריך פרום בספרו החשוב והייתם כאלוהים . דוד בקאן , בספר מרתק על ההקבלות בין החשיבה הקבלית לזו הפסיכואנליטית , התאמץ להוכיח כי פרויד היה מושפע מהזוהר . ריצ'רד רובנשטיין וסוזאן הנדלמן הורו על קווי דמיון מפתיעים בין הפסיכואנליזה לחשיבה המדרשית . דחיפה חדשה למגמה זו נתן יוסף–חיים ירושלמי בספרו משה של פרויד ששם הוא מנסה , בטיעונים מקוריים מאוד ומתוך אנליזה של פרויד עצמו במיטב הפלפולים הפרוידיאניים , להראות שהאיש משה ואמונת הייחוד התכוון לבסס את המסורת האינטלקטואלית היהודית בנפרד מהאמונה . ירושלמי אף מתאמץ ( בדוחק ) לייחס לפרויד ידיעת עברית ויידיש . ואמנם , כמה הקבלות בין הפסיכואנליזה למחשבה היהודית נראות כיותר ממקריות . כך , החירות הפרשנית המאפשרת ואף מחייבת לחדור אל מעבר למשמעות הגלויה אל משמעות נסתרת לא צפויה , ואפילו פרדוקסלית , ידועה היטב מהשיח התלמודי . יתרה מזאת , העובדה שה"התנגדות" של המטופל לפירוש הפסיכואנליטי ואפילו למהלך ההבראה נתפסת בפסיכואנליזה כחלק חיוני מהטיפול נשמעת דומה לחיוב של מוסד המחלוקת התלמודי . גם במה שאומרת התיאוריה הפסיכואנליטית על המתרחש בלא–מודע ניתן למצוא מבשרים רבים בתורת הנפש של המשנה , התלמוד והקבלה , ולראיה : האגדות והאמרות הרבות מהתלמוד והזוהר הרואות ב"יצר הרע" שותף הכרחי וקונסטרוקטיבי בחיי היומיום ואפילו באורח החיים הדתי עצמו . קו משותף משעשע לשתי המסורות ניתן למצוא בדרך שבה מטפלת הפסיכואנליזה במייסדיה , כי ההשוואה בין הממסד הפסיכואנליטי לכנסייה , החביבה כל כך על מתנגדי הפסיכואנליזה , נכשלת כאן כישלון חרוץ . הניתוחים האנליטיים המבוצעים post mortem בפרויד ובחלוצי האסכולות הפסיכואנליטיות השונות – ניתוחים שבכל תחום דעת אחר היו נתפסים כרכילות זולה הפוגעת בזכר המייסדים – נחשבים על פי ההיגיון הפסיכואנליטי לחלק חיוני מהתפתחות התחום , ממש כפי שהאנליטיקאי עצמו חייב לעבור אנליזה כחלק מהכשרתו . הדבר מזכיר את חכמי התלמוד , שלא רק סיפרו אגדות אלא נעשו הם עצמם אחרי מותם חומר לאגדות שסופרו בפי ממשיכיהם . שרשרת אגדות זו , למרבה העניין , מתארת לא מעט כישלונות , מעידות ואפילו חטאים חמורים שגדולי התנאים והאמוראים נכשלו בהם , כמעין אזהרה לדורות הבאים מפני זחיחות הדעת המוסרית העלולה לבוא יחד עם גדולה אינטלקטואלית . יחס דיאלקטי זה כלפי הסמכות עבר למעשה מיס < ד בנורמות ההתנהגות שבין התלמיד למורה : " אפילו האב ובנו , הרב ותלמידו , שעוסקין בתורה בשער אחד , נעשים אויבים זה לזה , ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה לזה . " תפיסת המרד האדיפאלי כשלב חיוני בהתפתחות הידע מזכירה לא במעט את מה שמצופה מהתלמיד / המטופל לחוש כלפי המורה / המטפל במהלך ה"העברה" הטיפולית

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא