משחררי הנפש: יהודים ויהדות בתנועה הפסיכואנליטית

עמוד:132

התנכל למונח שכבר היה קיים בימיו : הביטוי הגרמני Narzissismus היה "קאקופוני" לטעמו ולכן השתמש באידיוסינקרזה . Narzissmus בשל הקפריזה הזאת כמעט אין כיום פסיכולוג או פסיכיאטר המבטא "נרקיסיזם" כיאות אלא " נרקיזם , " וכאן , בישראל שכבר אינה אמונה על ההגייה הגרמנית , אף "נרציזם" כפרויד . כיצד אפוא ניתן לדעת בדיוק היכן מסתיים החותם האישי של מייסד הפסיכואנליזה ( שבו טבועה , מן הסתם , עובדת היותו יהודי ) והיכן מתחיל המדע האובייקטיבי ? זאת ועוד : טיעוני ad hominem ( טיעונים לגופו של הטוען ולא לגופו של עניין , ( שבכל דיסציפלינה אחרת הם פסולים ומקוממים , מקובלים בפסיכואנליזה , בכמה הסתייגויות , ככלי לגיטימי לבירור האמת . זאת משום שההתנגדויות לעקרונות הפסיכואנליזה צפויות לנבוע ממניעים לא מודעים , המפריעים לדיון רציונלי , ולכן אין מנוס מלתת את הדעת גם על מניעים אלה . אמנם הכנסת נוהג זה לשיח הפסיכואנליטי גורמת לא אחת להשחתת השיח ולהפיכת התיאוריה לבלתי ניתנת להפרכה , ומשום כך , על פי קריטריון מפורסם של פילוסוף המדע קארל פופר – ללא–מדעית . ועדיין , שימוש זהיר ונבון בהליך הזה הוא חיוני ביותר לשיח הפסיכואנליטי . וכך , פסיכואנליטיקאים אינם רואים כל פסול בדיון במניעים הלא מודעים של פרויד ושל ממשיכיו , כאמצעי לשחרור הפסיכואנליזה מנקודות העיוורון של מייסדיה . הבנת יהודיותו של פרויד ויחסו אליה היא אפוא חשובה להתפתחות הפסיכואנליזה . פרויד עצמו כתב במאמרו האוטוביוגרפי , בפשטות , כך : " נולדתי ב6– במאי בפרייברג שבמוראביה , עיירה קטנה בצ'כוסלובקיה של ימינו . הורי היו יהודים . גם אני נשארתי יהודי " . ומאמרו "ההתנגדויות לפסיכואנליזה" מסתיים כך : ולבסוף , רשאי המחבר , ככל שהוא מבליג על רגשותיו , להעלות את השאלה , אם אישיותו שלו כיהודי , שלא אבה מעולם להסתיר את יהודיותו , לא היה לה שום חלק באנטיפתיה של העולם הסובב כלפי הפסיכואנליזה . טענה ממין זו לא נשמעה בקול רם אלא לעתים רחוקות , אך לדאבון–לבנו נעשינו חשדניים עד כדי כך שאין אנו יכולים שלא לשער , כי עובדה זו לא נשארה נטולתהשפעה לגמרי . אולי גם לא מקרה הוא , שנציגה הראשון של הפסיכואנליזה היה יהודי . כדי להכריז על האמונה בה נצרכה מידה רבה של נכונות ליטול על עצמו את גורל הבדידות שבאופוזיציה , גורל שהיהודי מנוסה בו יותר מאדם אחר . במילים "כדי להכריז על האמונה בה" מהדהד מושג "הכרזת האמונה" המונותיאיסטי שפרויד , חרף היותו אתיאיסט , התייחס אליו בהערצה . כאן נתקלים אנו בניגוד בין ביקורתו של פרויד כלפי היהדות כדת לבין התייחסותו ליהדות כלאום . בספרו השנוי במחלוקת טוטם וטאבו שיער פרויד כי הדת התפתחה עקב אירוע שחזר ונשנה בתולדות האדם הקדמון : בניו של ראש הלהק הקדמון רצחו את אביהם , אכלו את בשרו ובעלו את נשיו , ורגש האשמה , שעבר בדרך כלשהי מדור לדור , יצר את מערכת האיסורים על רצח וגילוי עריות , שמייצגה היה אב על–אנושי . אם קל לפטור ספר זה כספקולציה פרועה , לא כן הדבר בנוגע לעתידה של אשליה , המתייחד בין כתבי פרויד בלשונו הבהירה ובפנייתו אל השכל הישר . כאן מתייחס פרויד אל הדת באופן ענייני כאל יריבתה ההכרחית של אסכולת הפסיכואנליזה , שכן שתיהן פונות אל אותן מצוקות בנפש האדם : הראשונה , לטעמו , מציעה לאדם אשליות כדי להקל את פחדו מהמוות ומתלאות החיים , ואילו השנייה מנסה לעזור לו להכיר ככל האפשר את המציאות כהווייתה . הכינוי הלא מחמיא "נירוזה קולקטיבית" שנתן פרויד לדת בחיבור הזה הצטרף מאז ל"אופיום להמונים" של מארקס כסיסמה ( אם כי מתלהמת פחות ) בפי המייחלים לחיל < נ A של העולם . מאומה מכל אלה לא הפריע לפרויד לקבל את לאומיותו היהודית באותה טבעיות שבה מקבל אדם את הוריו ושפתו . כבר בכתביו המוקדמים , שעסקו בנושאים קליניים , יהודיותו מוצהרת . חוץ מהיינה , דומה שאין עוד הוגה יהודי שעשה שימוש כה פשוט וכה נטול תסביכים ביידיש בכתביו . שפה זו , שהורחקה ואף נרדפה בידי אחותה העברית בשנות תחייתה של זו בארץ–ישראל , היתה מאוסה לא פחות על היהודים המתבוללים שהתאמצו לדבר גרמנית יפה בדיאלקט הבווארי או השוואבי של מחוז מגוריהם , ושהיידיש היתה בעיניהם קריקטורה נלעגת של הלשון שביקשו לאמץ . פרויד , לעומת זאת , משלב בכתביו באגביות חיננית שפע ביטויי יידיש שהופיעו בחלומותיו או בדיבורי מטופליו , כ"חמר" ( חמור , ( " גזיירס" ( גזירות ) ו"גאנף" ( גנב , ( באותו טון נטול שיפוטיות שבו דיבר על הזיותיהם המיניות של בני אדם או הרגליהם הנוירוטיים . במכתביו לבני משפחתו מופיעה המילה הנוגעת ללב "דאלס , " והכוונה ל"דלות" שפרויד תמיד חשש מפניה . בפשר החלומות וכן בפסיכופתולוגיה של חיי יום–יום , ששם מ ? יחים אנשים על מצוקותיהם האישיות , מופיעות לא אחת התלבטויות הכרוכות ביהדות ובאנטישמיות . ספרו שובה הלב הבדיחה ויחסה ללא–מודע גדוש בדיחות עממיות יהודיות לצד החידודים הווינאיים המתוחכמים , וכן דיון בייחודו של ההומור היהודי . דו–פנות זו ביחס אל היהדות נעשתה מורכבת יותר במקרים הבודדים שבהם עסק פרויד בנושאים יהודיים מובהקים . הררי

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא