דקאדנס בספרות העברית

עמוד:113

דקאדנס בספרות העברית חמוטל בר–יוסף הספרות העברית בתקופת המעבר מהמאה ה19– ל , 20– זו שנהוג לכנותה 'ספרות התחייה , ' נוצרה באירופה בתקופה שה O קא O נס , זרם ספרותי שמקורו בצרפת בשנות ה80– של המאה ה , 19– היה בולט ואופנתי בספרות האירופית כולה . בשנות ה90– הגיע הדקאדנס לרוסיה הצארית , שהיתה מרכז הספרות העברית באותה העת , ועורר תגובות חריפות ( מצד לב טולסטוי , מקסים גורקי ואחרים . ( גילויו המגובש היה "סימבוליסטים רוסים" ( 1894 ) של ולרי בריוסוב . יצרו אותו סופרים ואינטלקטואלים בעלי השקפות ליברליות , אנטי–מארקסיסטיות , "מערביות , " ובהם יהודים ( אקים וולינסקי , ניקולאי מינסקי , זינאידה ונגרוב ואחרים , ( שנטו לכיוון ה"קוסמופוליטי . " תרבות הדקאדנס האירופית ותנועת התחייה הלאומית העברית הן תופעות סותרות , אך בו זמניות . הן התקיימו בה בעת שהספרויות האירופיות שימשו לספרות העברית אמת מידה ונספגו בה . את מבצר כלאו של האל שהודח ( במידה שהוא לא מת ונמוג בעננים . ( בחלקה המאוחר ביותר של יצירתו היה הר זה בעיניו רק סלע עיטם , מקום מפלט שמם וצחיח מן העם שבגד בייעודו . אורי צבי גרינברג קיבל מניטשה את יסודות תפיסתו האקזיסטנציאליסטית . ההתנסות היחידה שהיתה לו בעלת משמעות היא ההתנסות הקיומית הקונקרטית "באמצע העולם ובאמצע הזמנים , " כלומר , באותה נקודת תווך נצחית שהיא ההווה הקיומי המוחשי . התנסות זו מגדירה את עצמה באמצעות שלילתה , המוות , אובדן הקיום . המוות הוא "אדוננו ואויבנו" הקובע את תחומיו ומשמעותו של קיומנו . האדם המסוגל ל"הכרת הישות" ( ידיעת מה שקיים , מה שישנו ) מודע ללא הרף לכיליונו שנקבע עוד לפני היוולדו . רק האמונה בהישארות הנפש , כלומר , האמונה הדתית , יכולה לאזן את המודעות הזאת ; אבל אמונה זו נכרתה מלבו של האדם המודרני . בכתביו המוקדמים מקבל גרינברג לחלוטין את רעיון מות האלוהים הניטשיאני בשני מובניו : כמאורע מטפיזי ההורס את המוסר , המחשבה ואפשרות הידיעה וכתיאור של מצב תרבותיהיסטורי . תוצאת מותו של האלוהים היא איבוד הערך של כל הערכים ועידן של ניהיליזם בלתי נמנע . כמו ניטשה מחפש אצ"ג דרך להתגבר על הניהיליזם ההכרחי הזה . אך שלא כניטשה , הוא מוצא אותה אך ורק בחזרה אל הדיאלוג הדתי ( לרבות הדיאלוג הכעוס , ( אל השיחה עם "האל הנפח , " שלא נעלם באמת אלא הוא מסתיר את פניו וחרדת היעלמותו היא רק מהלומת הקורנס שהוא מנחית על האדם כדי לרסקו ולהתיך אותו לישות חדשה . על בסיס חידוש האמונה יכול גרינברג לחזור גם אל הברית התנ"כית הלאומית , ברית הבחירה בעם ישראל וההתחייבות של העם כלפי התורה וכלפי "ייעודו" ההיסטורי האלוהי . מודרניסטן אחר בעל זיקה לניטשה היה יונתן רטוש . הוא קלט מניטשה את תפיסת האדם המודרני כאדם טראגי המתחיל מחדש את ההיסטוריה משום שכלל הניסיון התרבותי שקדם לו איבד את ערכו בעיניו . אדם זה מאזן את תחושת בדידותו וחשיפותו לכיליון הבלתי נמנע על ידי מרד עקרוני ומתמיד , רצון כוחני "למלוך" בעצמו ובסביבתו , עוצמה גופנית ורוחנית , יצריות ומיניות עזות וחסרות מעצורים . הפנתיאון האלילי שהציב רטוש במרכז שירתו המוקדמת אינו משקף לא השתלבות בזמן מעגלי של עונות השנה ולא חריגה מתודעת האדם היחיד באמצעות הפולחן או ממגבלות הקיום האינדיווידואלי על ידי הזדהות עם עקרון הפריון . הוא משמש רק מין תפאורה למחזה ההתפרצות , הנסיקה והקריסה של הגבר הבודד הפוסע "קורחות עולם רזה" והמממש את עצמו ברצון לעוצמה ולשלטון . יונתן רטוש – מודרניסטן בעל זיקה לניטשה שקלט ממנו את תפיסת האדם המודרני כאדם טראגי

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא