ראשית המודרניזם: דקאדנס, סימבוליזם, אימפרסיוניזם

עמוד:102

המודרניזם . הפרק הראשון , ה " פליאו–מודרניסטי " ( המודרניסטי הישן , ( עיקרו במרד שהתרחש בשלהי המאה ה19– ובראשית המאה ה20– בפוזיטיביזם ובריאליזם . על רקע השלב המאוחר בהתפתחותה של הבורגנות האירופית , שכבר התרחקה מרחק רב מן העבר המהפכני שלה , קמו תנועות אמנותיות שונות , שהגיבו , בצורות שונות ומנקודות מבט שונות , על מציאות רווית קונפליקטים , ניצול וכיעור חברתי , בנסיגה מן האובייקט אל הסובייקט ומן המציאותי אל האמנותי . האימפרסיוניזם , אף כי היה במובנים מסוימים בבחינת המשך ורדיקליזציה של הריאליזם , שאף , באמנות הפלסטית , לייצג לא את האובייקט אלא את הרושם שהוא משאיר בסובייקט המתבונן בו , ואילו בספרות ובמוזיקה הוא שאף להטביע את הסיבתיות העובדתית או את ההמשכיות הטונאלית בגלי התרשמות , שהביאו במידה רבה להחללת הזמן ולהמסת הסיפורי בתיאורי . היוגנד–שטיל ( בצרפת האר–נובו ; באנגליה הסגנון הפרה–רפאלי , ( שהשפיע השפעה רבה על האמנויות הפלסטיות , על הארכיטקטורה ועל אמנות העיצוב ( תכשיטים , כלי בית , רהיטים , ( חתר להפיכת האובייקט העירוני המצוי לחלק מן הטבע , להקניית תכונות של הצומח לברזל ולאבן ולשיווי מראית פנים של תום פסטורלי לתרבות העושר הבורגנית בשיאה . הסימבוליזם נסוג מן המציאותי–החברתי לעבר חומרים מודעים רק למחצה השרויים בעומק תודעתו של היחיד ( סוגסטיות , אסוציאציות , חלומותיום , ( מזה , ולעבר מפגש של החושני עם המטפיזי , של התשוקות עם אידיאות אפלטוניות או שיטות מיסטיות , מזה . בתוך כך הוא העמיד את המרכיבים הלא רפרנטיים ( דהיינו , אותם מרכיבים שבו שאינם מתייחסים למה שמחוצה לו ) של האובייקט האמנותי , ובייחוד את תכונותיו המוזיקליות והריתמיות , כתריס בפני הברבריות של המציאות הגסה . לשם חיזוקו של תריס זה הוא הורה גם על הצורך ביצירת ריחוק של זרות מכוונת בין המציאותי לייצוגו האמנותי , וזו הובילה גם למוזרות מכוונת , אשר במקרים בולטים מסוימים ( הסימבוליזם נוסח מאלארמה ותלמידיו ) התעבתה למחסום הרמטי , שחסם את הגישה אל האובייקט האסתטי בפני הצרכן ההדיוט . הדקאדנס , שיצא מנקודת מוצא של הערכה פסימית קיצונית של הטבע והמצב האנושיים , של מהלך ההיסטוריה ושל סיכויי האדם לגבור על הניגודים הפנימיים שבעצם הווייתו , טיפח אידיאל של " להפך " ( על פי כותרת ספרו הידוע של ז ' וריס קארל הויסמאנס , ( דהיינו , של אדם " אמנותי , " המעוות במכוון את הממדים הטבעיים של הקיום וכופה עליהם מודל התנהגות אסתטי ואליטיסטי . שלב שני בהתפתחות המודרניזם השלב השני בהתפתחות המודרניזם החל במחצית השנייה של העשור הראשון של המאה ה . 20– בחלקו הגדול ( אם כי לא בכולו ) עמד השלב הזה על כפירה בהנחות המטפיזיות והאסתטיות המונחות ביסוד הסימבוליזם והאימפרסיוניזם ועל דחיית הניסיון להסתיר את מראית הפנים הגסה והאכזרית של תרבות העושר הבורגנית תחת מסכות של יופי אקזוטי . האימפרסיוניזם נדחה בגין האלמנט המימטי המוטבע בו . גם מסירת "רושמו" של אובייקט אינה אלא מסירה עקיפה של האובייקט עצמו , שעה שהאמנות צריכה לא לתאר את עולם האובייקטים אלא לבטא את העולם הפנימי של האדם , להחצין את הסובייקטיביות שלו , היכולה להתגלם בריגוש המועצם או , להפך , ברעיון המופשט , בהיגיון האנושי האנליטי , המפרק את מראות המציאות והמפיק מהם עקרונות וכללים . לפי ברירה זו הסתמנה באמנות בשלב זה של ראשית המודרניזם ה"רדיקלי" מגמה "דיוניסית , " ריגושית , ולעומתה מגמה "אפולונית , " שכלתנית–אנליטית . הראשונה מצאה את ביטויה בשירה , במוזיקה ובאמנויות הפלסטיות שעמדו בסימנו של האקספרסיוניזם ( ובהתפתחות הציור ב"פוביזם" הצרפתי ) ושאפו לתת מבע לריגוש האנושי בגילוייו הקיצוניים ביותר ( בעיקר גילויי תשוקה ומצוקה ) מתוך ויתור מוחלט על נאמנות מימטית לממדי המציאות ולשאר מאפייניה ( כגון בציור סוסים כחולים , ( קריאת תיגר על ההתמקדות בצורה ובאפקט האסתטי ( כך פרצו אל תוך השירה לא רק המשקל החופשי ומה שאורי צבי גרינברג כינה "ריתמוס החתחתים , " אלא גם המטפוריקה חסרת הבסיס ה"מציאותי" והשיר הג 6 שני , נטול המוקד האחד המאחד , הכתוב בטורים ארוכים כטורי פרוזה ) ועל המטפיזיקה האסנציאליסטית , העוסקת במהויות וב'רוח' של תופעות היסטוריות , שאפשרה את העמדת השיר או הדימוי הפלסטי על הסמל . האקספרסיוניזם , שהסתמך בעיקרו על הנחות אקזיסטנציאליסטיות ( שאותן קלט בעיקר מהגותו של פרידריך ניטשה , ( תבע מהאמנות התמקדות במציאות הקיומית האנושית . המגמה האפולונית מצאה את ביטויה בראש ובראשונה באמנויות הפלסטיות ובמוזיקה . גילויה המהפכני ביותר בתחום האמנויות הפלסטיות התגלם בקוביזם של פאבלו פיקאסו וז'ורז' בראק , שהציע , במקום חיקוי האובייקט , ניתוח שכלתני של מרכיביו הצורניים הבסיסיים . השפעתו של הקוביזם על המשך התפתחותם של הציור והפיסול המודרניים היתה עצומה . במוזיקה התבטאה מגמה מקבילה בפרידה שנפרד ארנולד שנברג מן הא–טונאליות המוקדמת שלו , שהיתה מהלך מוקצן של אקספרסיוניזם מוזיקלי , כדי להניח את יסודותיה של המוזיקה הדודקאפונית או הסריאלית ( סדרתית ) שהתבססה על ההנחה ההגיונית שביטול הבדלי ה"ערך" בין שנים–עשר הטונים שבסולם מחייבת לא רק את ביטול הסדרים של הרצף המוזיקלי שהתבסס על הטונאליות אלא גם יצירת סדרים

כתר הוצאה לאור

למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר