|
|
עמוד:99
שהוא חי בה . לעומתם , בחרו אחרים סגנון מזרחי , שנחשב לסממן ייחודי של המוצא היהודי . הסגנון המזרחי הנפוץ נעזר בקשתות פרסה מאוריות ובמוטיבים עיטוריים מושפעים מהמזרח , שהשתלבו בתוכנית בנייה דמוית קתדרלה . הוא השפיע על האדריכלות של בתי כנסת בערי אירופה רבות , כגון בית הכנסת שבנה האדריכל לודוויג פורסטר בשנים 1858 -1853 בבודפשט , ועל רבים שהלכו בעקבותיו . בניית בתי כנסת בסגנון מזרחי נעשתה מקובלת גם בקרב יהודי ארצות הברית . בבתי הכנסת הגדולים והמרשימים בחיצוניותם , שנבנו במהלך המאות ה18– וה , 19– התחוללו בהדרגה שינויים מהותיים בעיצוב החלל הפנימי של אולמות התפילה . הבימה שברוב בתי הכנסת של העבר נמצאה במרכז האולם או , לעתים , כמו במסורת האיטלקית , ליד הקיר המערבי , התקרבה בבתי הכנסת החדשים אל ארון הקודש , ובאפסיס , השקע המקומר שבכותל המזרח של בית הכנסת , שתוכנן לשם כך , נוצר מרכז טקסי גדול ומודגש , שבו השתלבו ארון הקודש , הבימה ודוכן החזן , ובו נערכו הופעות המקהלה ונגינת העוגב . מקומות הישיבה היו סדורים חזיתית והפנו את הקהל אל מוקד הטקס , שכונה לפעמים במונח המקובל במסורת הכנסייתית " סנקטואריום . " בית הכנסת שנבנה בסגנון המכונה מזרחי ברחוב אורניינבורג בברלין , בשנת , 1866 יכול לשמש דוגמה לבעיות שהתעוררו . האדריכלים אדוארד קנובלאוך ואוגוסט שטילר הצליחו לתכנן מבנה שהיה בין בתי הכנסת הגדולים של תקופתו , אף שחלקו של המגרש הפונה לרחוב הראשי היה קטן . תוכניתם , החורגת מהמקובל , אפשרה לנצל מגרש פנימי גדול ולחברו אל חזית הדורה שברחוב . שני בתי כנסת שבנה האדריכל היהודי לודוויג לוי , האחד בקייזרסלאוטרן בשנת 1886 והשני בשטרסבורג בשנת , 1898 יכולים להדגים את הלבטים שהעסיקו את אדריכלי התקופה , כיצד לבחור סגנון מייצג יהדות . בראשון שילב לוי יסודות מסגנון "גרמני , " דהיינו רומנסקי–גותי , והוסיף לו מוטיבים מזרחיים . השני בלט בדמיונו לכנסייה רומנסקית מימי הביניים . דוגמה אחרת היא בית הכנסת הגדול של ורשה . באמצע המאה ה19– היו רוב בתי הכנסת של ורשה צנועים . עד שנת 1862 לא הורשו היהודים לבנות ברבעים הנוצריים של מרכז העיר . אחרי מאמצים רבים 6 ויכוחים ממושכים השיגה הקהילה היהודית האמידה , שכונתה "האורתודוקסים המודרניים , " רשות לרכוש מגרש ברחוב טלומאצקה ולהקים בו את בית הכנסת ( והוא הושלם בשנת . ( 1878 בפרונטון הניאו–קלאסי שבחזית הבניין היה כתוב : אהבה , אחווה , שלום . פנים האולם דמוי הבסיליקה הוביל אל אפסיס ובו היו ארון הקודש , הבימה , דוכן החזן , העוגב והופעות של מקהלות נערים . לצד תפקידו הדתי שימש בית הכנסת הזה מרכז תרבותי ששילב גם מחקר מדעי , פעילות קהילתית וספרייה ענפה . האדריכל ליאנדרו מרקוני בנה אותו בסגנון מושפע מהרנסאנס האיטלקי , שנחשב בפולין של אז למייצג זרם תרבותי ולאומי מוערך ומועדף על חוגי המשכילים . הוא סימל את שאיפת היהודים להשתלב בחברה הנאורה של סביבתם . בתחילת המאה ה20– החלה התרחקות הדרגתית מן ההיסטוריציזם ששלט במאה הקודמת . בית הכנסת שהוקם בשנת 1914 בעיר אסן שבגרמניה יכול להדגים את השינוי . על מגרש , הממוקם בצומת של חמישה רחובות במרכזה של העיר , בנה האדריכל אדמונד קרנר מבנה מונומנטלי ומרשים , הכולל חצר קדמית גדולה . כמו רבים ממבני זמנו כלל הבניין הזה חידושים מודרניים וגם מוטיבים ביזאנטיים שנחשבו באותה העת לפונקציונליים ולתואמים את הפעילויות בבית בית הכנסת ברחוב אורניינבורג בברלין , שנבנה בסגנון מזרחי בשנת , 1866 היה מן הגדולים והמפוארים בתקופתו . בתמונה : בית הכנסת אחרי שנפגע בידי הנאצים
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|