|
|
עמוד:88
עמה . בציור משנת 1892 נראה ראשו המזוקן של הצייר , המכוסה במעטה דמוי כיפה , עולה מן הגלים כאיור לפסוק : " הושיעני אלוהים , כי באו מים עד נפש " ( תהלים סט , ב . ( היו מן הציירים שהתפתחו מסוג אחד של אמנות לסוג אחר . למשל , יעקב מאיר דה האן , שצייר בהולנד תמונות ז'אנר אקדמיות , ביקורתיות ולגלגניות במקצת מחיי יהודים , כדוגמת " האם התרנגולת כשרה ( 1880 ) " ? ו"אוריאל אקוסטה" העומד למשפט בפני ראשי הקהילה היהודית . ( 1880-1878 ) אחרי שעבר דה האן לצרפת קירבו אליו פול גוגן , ששכנעו לאמץ סגנון אוונגרדי ולצייר את הנופים והאיכרים של ברטאן . ( 1890 -1889 ) חרף סגנון חייו החופשי בשנים ההן שמר דה האן על זהותו היהודית שנעלמה מציוריו . הוא המשיך לחבוש לראשו כובע דמוי כיפה גדולה , והחזיק ספר תנ"ך גדול בביתו ושר זמירות בעברית . לסר אורי התפתח בכיוון ההפוך . הוא נודע בתיאוריו האימפרסיוניסטיים של חיי הבורגנים בברלין , אך באמצע שנות ה90– החל לצייר תמונות מקראיות ואלגוריות מונומנטליות . בתגובה לפרשת דרייפוס תיאר את הגעגועים של עולי בבל ל"ירושלים" , ( 1896 ) ויצק תקווה אל תוך הגרסה המדכאת של בנדמן לסצנה זו . שעה שזקנים עצובים עדיין יושבים בקדמת התמונה , מכונסים בעצמם או נושאים תפילה , מסתכלים בני הדור הצעיר שמאחוריהם אל מעבר לנהר וחולמים על ירושלים . אורי מבטא כאן את המעבר מייאושו של דור הזקנים לתקווה שמעוררת הציונות בקרב הצעירים . ב"ירמיהו" ( 1897 ) הוא חוזר ודוחה את גישתו של בנדמן אל היהדות : הנביא נראה כשהוא שוכב במדבר ונושא עיניו אל הכוכבים , תמונה של תקווה המזכירה את אברהם אבינו יותר מאשר את ירמיהו . לעבודות אלו סגנון אחר מן האימפרסיוניזם של אורי , עד שנדמה כי צוירו בידי צייר אחר . דבר זה אינו נובע מהתפתחות סגנונית : אורי המשיך להשתמש בשני הסגנונות , כל אחד על פי הנושא . נראה שחש כי בעוד האימפרסיוניזם מתאים לתפיסת ההיבטים החולפים של חיי היומיום , ברעיונות לאומיים יש לטפל בדרך "רצינית" יותר . התפצלות איקונוגרפית סגנונית זו משקפת את זו שבאישיותו . אורי האימפרסיוניסט ביטא את החיים ואת התרבות הגרמניים , אורי הסימבוליסט זיהה את עצמו כיהודי בנושאיו התנ"כיים והציוניים . אפרים משה ליליען , גרפיקאי ונציג סגנון האר–נובו , היה הצייר הרשמי של הקונגרס הציוני . הוא ביטא גישה דו–ערכית ליהודי גרמניה . מצד אחד , ביקש ללמדם את התרבות היהודית המסורתית : הוא היה פעיל בביטאון אוסט אונד ווסט ( מזרח ומערב , ( כתב העת לאמנות ותרבות יהודית , והיה ממייסדיה של ה"יידישע פערלאג , " בית הוצאה שמטרתו היתה להוציא לאור ספרים יהודיים . מן הצד האחר , תמך ליליען בעלייה לארץ–ישראל , ויצר את האבטיפוס המתאר את הגעגועים לציון באיורו ל"חודש מאי היהודי" ( האביב היהודי , , ( 1902 שבו נראה יהודי לפות בקוצים מושיט ידו אל הארץ המובטחת . ליליען עצמו בא לארץ כדי לתרום לייסודו של בית הספר לאמנויות " בצלאל . " ויכוח על אמנות יהודית בית ספר זה הוקם לאחר עשרות שנים של דיונים תיאורטיים על אופייה וייעודה של האמנות היהודית , ויכוח שהחל בו בראשית שנות ה70– ולדימיר סטאסוב , מבקר אמנות רוסי נוצרי שגרס כי לכל אומה דרושה אמנות משלה . הוא ניסה לשכנע את אנטוקולסקי שאמנות לאומית יהודית חייבת להתבסס על נושאים יהודיים ועל סגנון בעל אופי "שמי מזרחי . " סטאסוב הציע לכן בשנת 1872 שבית הכנסת של סנט פטרבורג ייבנה בסגנון מורי , שבו נבנו בתי כנסת במערב , ובשנת 1886 הוציאו הוא והברון דוד גינצבורג לקט של דפים מאוירים מתוך הגניזה הקהירית מן המאות ה10– וה , 11– כהוכחה לכך שהגניוס לסר אורי – בציוריו האימפרסיוניסטיים ביטא את החיים ואת התרבות הגרמנית , בציוריו הסימבוליסטיים זיהה עצמו כיהודי בנושאיו התנ"כיים והציוניים .
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|