הרומנטיקה האירופית והספרות העברית

עמוד:68

האדם בכל מהלך חייו . אך התמדה זו של השפעת הילדות באה בעיקר מתוך כך שהיא מכילה התגלות רליגיוזית שהדובר נוצר את זכרה כ'ניצוץ , ' מייחל לשובה או להתמדת השראתה , ואילו הילדות אצל טשרניחובסקי היא תקופה של תום והרמוניה ואובדנה הוא אובדן מלא . התום של הילדות אינו רק העדר ניסיון חיים והעדר מושגי טוב ורע כפי שהם נראים לרציונליסט . הוא מתפרש – כפי שהוא מתפרש גם אצל רוסו ושילר – כתום וטוהר הקודם לרוע ההכרחי של הבגרות , תום ש"טרם חלאת–אדמות . " מה שבא אחרי שנות החיים הראשונות הוא נפילה מעידן אישי זה של הרמוניה והוא מקביל לנפילת האנושות כולה מאיזה עידן קדומים של טבעיות מוחלטת שבה היו הבריות מאוחדים ללא חציצה עם ההוויה כולה . הדובר אינו נאבק על שמירת איזה 'ניצוץ' מילדותו , אלא הוא עד לאובדנה . לפיכך טיפולו של ביאליק בילדות ובהשפעתה על הבגרות הוא גם רליגיוזי יותר וגם רציונלי–ריאליסטי יותר מזה של טשרניחובסקי . האובדן של האחדות והקשר הבלתי אמצעי עם הטבע , שאצל ברדיצ'בסקי הוא תמה חוזרת ונשנית אך ורק בכתבים ההגותיים ( שהרי בסיפוריו יש פחות 'טבע' מאשר בסיפורי מנדלי , למשל , הרחוקים מכל רומנטיקה , ( זוכה אצל טשרניחובסקי – יחד עם האפותיאוזה של האחדות הקדומה שמלפנים – לגילום מוחשי מרשים . למרות מאמצי הדובר בשירי הטבע הליריים שלו לחזור ולהתאחד עם הטבע או עם " נפוצותיו" ו"איתניו" או לפחות להידמות להם – אחדות זו והידמות זו אינן ניתנות להשגה והקרע המפריד בין האדם לטבע אינו ניתן לאיחוי . אמנם באידיליות ובכמה שירים בודדים של חלום והזיה נראה הטבע כמי שאינו רק אופף את האדם מכל העברים אלא גם חודר בבלי דעת לכל הווייתו . אבל סיפור המעשה או הדובר מקיצים עד מהרה מהתמזגות זו עם הטבע . האחדות המבוקשת כאן היא מין תום "שמעבר לטוב ולרוע" ובשל אופיו הא–מוראלי של ניסיון ההזדהות של הדובר בשירים האלה עם איתני הטבע המנצחים היו שדיברו על טשרניחובסקי , כמו על ברדיצ'בסקי לפניו , כעל ניטשיאני . אך יש לזכור שא–מוראליות זו מבוקשת כאן על ידי יציאה מן התרבות "אל הטבע , " אידיאל רומנטי בעיקרו , שההוגה הגרמני ראה בו את ראשית הדקאדנס . טשרניחובסקי , כמו ברדיצ'בסקי ואף יוצרים חשובים פחות מהם כיעקב כהן וזלמן שניאור , מבטאים את ניסיון ההשתחררות שלהם ממועקת היהדות באמצעות תערובת לא מובחנת של מוטיבים ניטשיאניים ומוטיבים של פילוסופיית הטבע הרומנטית , ודווקא האחרונים הם המכריעים . למסגרת זו , של פולחן הטבעיות , נכנסת גם השירה האנטי–מונותיאיסטית של טשרניחובסקי המעלה על נס את התרבות האלילית הקדומה משחררת היצרים הטבעיים כנעלה על תרבות הספר וההלכה מסרסת היצרים שבאה אחריה . הערכה חדשה זו של תקופות התרבות של העם דומה אמנם לזו של ברדיצ'בסקי ובאה בעקבותיה , אבל עוד יותר מאשר אצל ברדיצ'בסקי ברור כאן הרקע האירופי הכללי שלה בהלכי הרוח שהפיצה הרומנטיקה על דבר ההתרחקות של התרבות בכלל , וזו המודרנית בפרט , מן הסוד הקדום של האחדות עם הטבע או עם ההוויה . טשרניחובסקי הוא משורר רומנטי באמנות השיר שלו לא פחות מאשר בתמ 4 ת שניתן להפשיט ממנה . לא רק השפעות ברורות של משוררי הרומנטיקה הרוסיים ( ובעיקר לרמונטוב ) או האנגליים ( ובעיקר ביירון ושלי ) והגרמניים ( גתה המוקדם ) עושים אותו לכזה . שירתו רחוקה מאלגוריה ככל שיכול טקסט ספרותי–לשוני להתרחק מפרשנות ייצוגית . "מתי מדבר" מזמינים אינסוף פירושים אלגוריים . מספר מצומצם יותר של פירושים כאלה מאפשרת "הבריכה" של ביאליק . הרי זה מפני שבשירת הטבע של ביאליק ניתן תמיד להפריד את האדם מן הנוף שבו הוא מתבונן , שבתוכו הוא שרוי או שעליו הוא מספר . האובייקט הטבעי – היער , הבריכה או המדבר – קיים לעצמו , מול האדם , ותיאורו עוקב אחר סדר זמנים או סדר של מרחב או סדר כפול של זמן ומרחב . הדובר ב"שירי החורף" וב"שירי שאול טשרניחובסקי – ניסיון השתחררות ממועקת היהדות באמצעות מוטיבים ניטשיאניים ומוטיבים של פילוסופיית הטבע

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא