הרומנטיקה האירופית והספרות העברית

עמוד:64

בשיריו וגם בסיפוריו , טיפח נושאים אקזוטיים ( כגון בפואמה " ברהמה" ובסיפורי "במדבר" הכאילו–מקראיים ) והרבה בהם בנקודות מפנה דרמתיות . ואולם כמעט תמיד יש מעין מסגרת שכלתנית לכל הפלגות הדמיון שלו , שניתן לסכמה בצורת אפיגרמה שהיתה אף היא מן הז'אנרים האהובים עליו גם כמתרגם ( של ניטשה וטאגור , למשל . ( בשל כך קל לדבר על מוטיבים רומנטיים בשיריו ובסיפוריו יותר מאשר על הרוח או הפואטיקה הרומנטית השולטים בהם . מה שזיהה אותו יותר מכל דבר אחר עם הרומנטיקה הוא הגותו בענייני עם וספרות . הוא נלחם תחילה כנגד המליצה המשכילית והורה על כך שמרבית משוררי ההשכלה הבינוניים מזהים ידע לשוני עם ידע פואטי . הם מציגים לראווה את בקיאותם בלשון העברית , אך הם חסרי יכולת לבנות עולמות פיוטיים . הוא דרש דמיון בסיפורת ורגש עז בשירה , לשון טבעית דלה באסוציאציות לשוניות ועשירה ביכולתה המימטית . דרישות אלו נראו לחוקרים , בצדק , כמנוסחות בשפת ביקורת הספרות של הרומנטיקה . ואולם כשרואים את העדפותיו הספרותיות של המבקר נוכחים לדעת עד כמה רחוקה היתה השקפתו מהשקפות הרומנטיקה . הוא העלה על נס שלושה יוצרים כגדולי הספרות החדשה : יל"ג , מנדלי וביאליק . מבין אלה רק ביאליק הוא , חלקית , יוצר רומנטי . אך גם אצל ביאליק העדיף את השירה הלירית האישית , ובדרך כלל הקצרה , מן השירה הנבואית והפואמטית . בספרות העולם העריך פרישמן סוגים שונים של הרומן , מן החברתי רחב היריעה והאפוס ארוך הנשימה ועד הפתגם והמשל הקצרים . הוא העריך את אלה לא פחות ואולי יותר משהעריך את הנובלה הקצרה , השיר הלירי והבלדה שעמדו בראש ההייררכיה הרומנטית . פרישמן העדיף סוגים ספרותיים ' טהורים' על פני תערובות , האמין בנורמות אסתטיות עלזמניות המנחות כל ז'אנר , לא גילה חיבה מיוחדת ליצירה העממית וטיפח בוז ליוצרים בינוניים ופולחן של גאונים שיצירתם מדברת לכל הזמנים . בכל אלה היה ניאו–קלאסי ופרה–רומנטי יותר מאשר רומנטיקון . הוא קיבל את הכללתו של אחד העם שהעם היהודי הוא עם מוסרני ושכלתן . אך הוא ראה בכך – במידת מה בעקבות ניטשה – פגם היסטורי גדול באופי היהודי שיש לתקנו על ידי טיפוח הרגש , החוש האסתטי והדמיון . ואולם , מכיוון שהיה בעצמו שכלתן מובהק , מושגיו על שלושת אלה לא חרגו הרבה מעבר לאידיאל ההומניסטי של גתה , ובעיקר של שילר , בדבר "החינוך האסתטי של האדם . " הוא לא האמין בציונות ואף חשש שאם בכל זאת תצליח בדרכה תיצור חברת–גטו קלריקאלית . הוא רצה לראות ביהודי של העתיד , שיוסיף , לדעתו , לחיות בקרב האומות , אך ייקרא ויכתוב עברית , 'אדם שלם . ' אידיאל משכילי זה היה אולי לא–מעשי ובטלני במקצת , אך אין בכך כדי לראות בסופר שדגל בו רומנטיקון . ההשפעה המאוחרת של הרומנטיקה האירופית על יוצרים רומנטיים ויצירות ספרות רומנטיות מובהקות בספרות העברית החדשה ניתן לדבר אך ורק בקשר לספרות 'דור התחייה , ' לכל המוקדם בעשור האחרון של המאה ה19– ובעשורים הראשונים של המאה ה , 20– באיחור של שמונים עד מאה שנה מעליית הרומנטיקה בספרויות האירופיות העיקריות . את הסיבות ל"פיגור" הזה – וגם לשלטונן הממושך של נורמות ההשכלה הניאו–קלאסיות בספרות העברית הרחק מעבר לזמן שלטונן בספרויות אירופה – קשה למצוא במערכת הספרותית עצמה כשמבודדים אותה ממערכת התרבות היהודית–העברית בכללותה ומן ההיסטוריה של יהודי מזרח אירופה . בהשוואה להתפתחות הספרויות האירופיות מעוררות תולדות הספרות העברית החדשה רושם של אי–סדר מוזר , מעין אנאכרוניה . בשנות ה50– של המאה ה19– עדיין הרבו הסופרים העבריים לכתוב משלים דידקטיים , אפוסים או פרקי אפוסים , דרמות אלגוריות , סאטירות משכיליות ואודות . אך בשנות ה60– וה70– כבר פורסמה האוטוביוגרפיה החושפנית של ליליינבלום ונכתבו מאמריו של קובנר המזמינים ספרות ריאליסטית , ועד מהרה נכתבו סיפורים , פואמות ורומנים ריאליסטיים המלאים ביקורת חברתית ורוח קרב . ריאליזם מלחמתי זה של פואמות ההווה של יל"ג כגון קוצו של יוד ואשקא דריספק , עיט צבוע של מאפו , התועה או קבורת חמור של סמולנסקין , לא היה מלווה מצד הסופרים בשום אידיאולוגיה פואטית מיוחדת והוא "מגובה , " אם ניתן לומר כך , באידיאולוגיה המשכילית הוותיקה . אך היתה בו היענות לדרישות ביקורת הספרות הרוסית של התקופה . בתקופה זו היתה מעין סינכרוניה של הכתיבה העברית עם ספרות אירופית גדולה אחת לפחות : הספרות הרוסית . גם הטעם האמנותי והמחשבה של אחד העם על ספרות ותועלת החברה מושפעים עמוקות מן הביקורת הפוזיטיביסטית של הספרות הרוסית ובעיקר מפיסארב . האידיאולוגיה האמנותית וההעדפה העקרונית המפורשת של ריאליזם באו אחר כך , בשנות ה , 80– עם 'המהלך החדש' ו'ספרי אגורה' של בן–אביגדור ( מנחם הסופר . ( במעברה מניאו–קלאסיות לריאליזם דילגה כאילו הספרות העברית על ההגות האסתטית והפואטיקה של הרומנטיקה . רק לאחר התעמולה המפורשת למען הריאליזם מתנסחת כביקורת עליה הגות אמנותית היונקת מן הרומנטיקה , הגותו של ברדיצ'בסקי ( ר' גם מדור ההגות היהודית המודרנית ) על 'לשון ושירה' ( שתידון להלן . ( מכאן ואילך תהיה זו קיימת

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא